מנהלי קהילה
![ד](https://www.camoni.co.il/webfiles/images/cache/105X105/zcX1/webfiles/camoni/fileup/1/6/8/0/9/6/-/-/168096/original/1247996443.jpg)
![דנה צינמן ליטרט](https://www.camoni.co.il/webfiles/images/cache/105X105/zcX1/webfiles/fck/image/users_uploads/profile/2/4/5/5/2/7/766600_1572950727.jpg)
![מורן וילנר סקאל](https://www.camoni.co.il/webfiles/images/cache/105X105/zcX1/webfiles/fck/image/users_uploads/profile/2/8/1/3/8/9/406844_1670917518.png)
![אפרת וייס שורץ](https://www.camoni.co.il/webfiles/images/cache/105X105/zcX1/webfiles/fck/image/users_uploads/profile/2/8/2/1/2/3/763794_1675167485.jpeg)
המחלקה לבוגרות- שוב המתנה והמוטיבציה השברירית
לא נכנסתי לפה תקופה ארוכה.. הרבה עבר עליי מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה.
עוד ניסיון אשפוז שוב במחלקה לבוגרות, שגם הפעם לא צלח. שוב לחוש את אותה תחושת כשלון. ממתינה לבנתיים לעדכון בנוגע לקבוצה שהציעו לי שאמורה להיפתח בקרוב.. בנוסף, למעקבים אצל דיאטנית שאמורה להתחיל. אמרו שייצרו קשר בקרוב. לא התקשרו. שוב מנסה לברר, משיבים לי- ״ ייצרו איתך קשר ״ לבנתיים עבר חודש וחצי מאז ששוחררתי על-ידי הצוות המטפל ואין מכתב שחרור. שוב מתקשרת לבקש שיכינו את המכתב (שאוכל להגיש לביטוח לאומי) והמכתב טרם מוכן.. מה שמעצים עוד יותר התחושות. עולה המחשבה שאם ככה אז אולי בכלל כדאי לוותר על הטיפול ?? .. כי אם ״שכחו״ אז לא צריך.. והמוטיבציה שלי כרגע היא כל כך שברירית.. ואני? מנסה בכל כוחותיי לשמור עליה..
שלא תבינו לא נכון, שהייתי שם, במחלקה- באופן מפתיע, הרגשתי שד״ר גור, ניסה לעזור לי.. לבוא לקראתי .. מה שעזר לי להחזיק שם עוד יום ועוד יום {עד שהתקבלה ההחלטה לגביי על-ידי הצוות המטפל..} ועכשיו התחושות הן אחרות..
ואיך בכלל פותחים ומדברים בפניי הדיאטנית על תחושת האכזבה ממנה ?? דווקא היא, מכל הצוות, שידעה את הקשיים שלי וויתרה עליי.. ואולי .. אוליי זאת רק אני שהגעתי עם ציפייה שהיא תעזור לי 'לשרוד' את האשפוז הזה, על אף ולמרות הקשיים, ממנה שהכי ציפיתי שלא תוותר עליי- ברגע האמת ויתרה..
לא יודעת למה אני בכלל כותבת זאת.. רק רציתי לפרוק הבוקר את התחושות .. ולבנתיים אני ממתינה.. {בתקווה שעד אז המוטיבציה השברירית שבי, לא תדעך ותעלם..}.
ובכלל רציתי לכתוב כותרת אחרת אופטימית יותר אבל לא מצליחה..
ד״ר מיכל בן מאיר
יקרה, העובדת שאת משתפת פה אומרת שיש לך את האפשרות לבקש עזרה. לשאלתך, כן, לספר לדיאטנית. בוודאי שלספר. הרי זה חלק מהתהליך הטיפולי. אני מבינה את חוסר האונים שאת חשה. וכשמדובר במסגרת רפואית טיפולית כמו המחלקה בתל השומר ישנם גורמים שונים ורבים שמשפיעים את החלטות הצוות. מצטערת שאת חווה את הקושי הזה, אם את עדיין שם, מקוה שתבחרי לשתף גם שם.
פרפר ללא כנפיים
תודה מיכל. לאחר שיחה טלפונית הבוקר, מרגישה תקועה מבלי יכולת לזוז.. להגיע לאותה אחת ולשתף בתחושות או שפשוט לוותר ולקבוע לאחרת?? (כי הרי היא וויתרה עליי, לא?) שזה גם לא קל עבורי בגלל הקושי שיש לי לסמוך ולתת אמון.. מצד אחד התאכזבתי ממנה ומהצד השני אני מתקשה מאוד (!!) להתחיל מחדש את כל התהליך וללכת למישהי אחרת מהמחלקה כי הרי היא כבר מכירה אותי מעט ומודעת לקשיים שלי אז לא צריך להתחיל ולהסביר את הכל מההתחלה.. ובכלל המוטיבציה שלי כל כך שברירית.. מפחדת שארגיש לא מובנת, מפחדת שאבהל ולא אצליח להישקל.. רוצה כל כך לנסות ולהוכיח אחרת ובאותה הנשימה מבוהלת כל כך..
ד״ר מיכל בן מאיר
יקרה, אכזבה זה חלק מלהיות בקשר בינאישי, על אחת כמה וכמה קשר משמעותי בו את מביאה את עצמך וקשייך. כן, אני מקוה שתצליחי לחלוק את תחושותייך עם אותה אחת. זה לא מבטיח שהיא תבין, תכבד, או תקבל, כי הרי אין לדעת כיצד היא תגיב, אבל לרוב, החרדה לפני הדבר הרבה יותר עוצמתית מהדבר עצמו. כלומר, אנחנו הרבה פעמים אומרות לעצמינו שבטח יהיה קטסטרופה כשלמעשה בפועל הדברים לא בדיוק חמורים כפי שחשבנו. מקוה שתצליחי. ומי יודע, אולי תהיה הפתעה? אולי היא תקשיב ותנסה להבין? גם אחרי שיש משבר אמון לעיתים אפשר לרכוש את האמון בחזרה. מה את אומרת? קחי נשימה, תזכרי את המטרה, לטפל בעצמך. ולעבור מהמורה כזו זה צעד שיכול לחזק אותך (גם אם התוצאה לא לגמרי מה שרצית, העובדה שאת מתמודדת היא החשובה פה.
פרפר ללא כנפיים
היי מיכל, תודה על דברייך. לבנתיים שמתי לעצמי מטרה אחת- להגיע, להגיע, להגיע (!!) ולהישקל (אפילו בשלב הראשוני מבלי לדבר את התחושות מהאשפוז בפגישה..) אקח נשימה ואזכיר לעצמי את המטרה.. אני חייבת לא להיבהל או לפחות להצליח גם אם אני מבוהלת מכך.. תודה לך! ❤️ (אולי אכתוב פה איך היה אחריי..)
ד״ר מיכל בן מאיר
בהצלחה!
פרפר ללא כנפיים
בשקט בשקט המחשבות מתרוצצות.. חושבת עד כמה מתסכל לראות שעבר זמן וכלום לא השתנה. עדיין מרגישה שאני מתנהלת על-פי הסימפטומים והפרעת האכילה. בנתיים הנמכתי ציפיות אצלי. כששוחררתי הציעו קבוצה לכרוניות כי חושבים שאין טעם באשפוז נוסף, אבל נראה לי שאוותר על זה (אין טעם באמת לצפות כל כך הרבה זמן למשהו..) בהתחלה זה החזיק אותי. נתן לי תקווה. אבל (!!) עברו כבר כמה חודשים מאז.. ושוב מיום ליום המוטיבציה שלי לטיפול דועכת. מקווה לפחות להגיע למעקב אצל הדיאטנית. אמורה להתחיל ממש בקרוב.. יודעת שאני חייבת לא לוותר לעצמי. אבל איך מתחילים את הכל מחדש?.. זה המצב אצלי פחות או יותר. איך היום שלכן עד כה?