החיים שלי נראים ככה: משאני זוכר את עצמי (איזה גיל 4, היו לי חרדות קשות, בהתחלה ממפלצות ומהחושך, החרדות שלי היו קשות מידי, לא יכולתי ללכת לשתות מים בלי שאמא תלווה אותי, לא יכולתי להיכנס לשרותים לבד ולהיות שם לבד בלי שהיא תיכנס איתי או תחכה לי בחוץ, בכללי הפחדים היו חזקים והם שיתקו אותי וגרמו לי לתופעות גופניות מופרזות) אני זוכר שבערך בגיל 5, כשפחדתי מהחושך אמא שלי כל הזמן צעקה עלי פחדן והעליבה אותי ויום אחד נמאס לה שאני מתעורר כל לילה באופן קבוע מסיוטים קשים וצורח שיעזרו לי והיא פשוט נעלה אותי מחוץ לבית לבד בחושך, ואני זוכר את עצמי עומד שם בחושך לבד צורח כמו מטורף צרחות קשות קשות שכל השכונה שומעת, שורט את עצמי עד דם, דופק והולם את כל גופי ואת הראש בדלת בצורה קשה, עד שלבסוף היא הסכימה להכניס אותי. אירוע זה חרוט במוחי. בהמשך (איזה גיל 6) הפחדים השתנו לפחדים מרובים, פיגועי טרור, דם, ברוטליות, דריסות, מלחמות וכו.. כל לילה התחלתי לחלום חלומות זוועתיים שאני בורח ויורים בי, או קוטעים לי את הידים ואת הרגליים, פושטים לי את האור, תולים אותי על קרסים מהגב כמו חזיר ועוד הרבה דברים שאני לא רוצה בכלל לתאר פה. לאורך כל הזמן הזה לא קיבלתי שום תמיכה בכלל מאף אחד ובטח לא מהאמא החד הורית שלי, היא כל הזמן קראה לי פחדן העליבה אותי אמרה לי שאני גבר שאני לא צריך לבכות, ולעשות הצגות כל הזמן, ושאני אפסיק לעשות את עצמי מסכן, לא קיבלתי ממנה שום אהבה ,לא ידעתי בכלל מה זה הדבר הזה אהבה עד גיל מאוד מאוד מאוחר עד כמה שזה נראה לכם מוזר שגיליתי את זה לבד דרך ילדים בבית ספר שראיתי שדיברו על זה. מכיתה א' עד כיתה מסוימת שבה פרשתי מבית הספר (תיכון) לא היו לי חברים בכלל התעללו בי במכות קשות ובקללות, אני זוכר שזה השפיע באופן חריף על היכולת שלי ללמוד כל השעור הייתי בחרדות קשות והייתי בפנים בעולמות של הרצח, דם כאבים פחדים ושיתוקים.. תמיד המורים לא הבינו למה אני לא לומד,קראו לי מטומטם, חסר יכולות, בעל IQ נמוך וכו.. כל פעם שניסיתי לקרוא טקסט אחרי כמה שניות של קריאה הריכוז שלי ירד ל0. והתחלתי לקבל פלאשבאקים של דברים כמו רצח דם התעללות וכו.. בכיתה מסוימת כשהייתי קטן עברתי אירוע חטיפה על ידי ערבים, כלומר נסיון חטיפה, הם הגיעו לבית שלי ודפקו על הדלת (זה צולם במצלמות אבטחה לא דמיינתי את זה, וגם אחרי זה עצרו אותם משטרה) פתחתי את הדלת וכשראיתי מי שם ישר טרקתי אותה ונעלתי אותה, הם צעקו עלי לצאת החוצה, בהתחלה שאלו אם ההורים בבית. הם התחילו לדפוק לי על החלון במטרה לשבור אותו או להיכנס פנימה, אני ברחתי מהדלת האחורית ורצתי דרך היער לכביש ראשי ושם הזמנתי משטרה, אני זוכר שזה היה אחד האירועים הכי טראומטים בחיי, אני רק זוכר שכשאמא שלי גילתה היא שאלה אותי עם נעלתי את הדלת של הבית מתי שברחתי, וכשאמרתי לה שמרוב לחץ פשוט פתחתי אותה ורצתי ולא הספקתי היא פשוט התחילה לצרוח עלי שאני ילד מפגר ושאם הם יגנבו לנו דברים מהבית אני ישלם על הכל. ושאני ילדונת ולא ילד וכו.. והייתי בן איזה 10. החיים שלי תמיד היו גהנום מתמשך במובן של היציאות החברתיות שלי שאפו ל0 מוחלט. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שיצאתי עם אנשים או משהו בסגנון. היו לי חברים שהכרתי ברשת חברתית שפעם בכמה חודשים הצלחתי לסוע אליהם לעיר אחרת. וגם במהלך השהות איתם כל הזמן הייתי בדיכאון בחרדות ובפחדים שלי. מה שגרם לי להמשיך להתבודד ולא לעשות את זה יותר. בהמשך החיים כאשר פרשתי מבית הספר אמא שלי החליטה שאם אני לא יוצא לעבוד ומשם שכר דירה אני עף לגור ברחוב, אז מה שקרה בהתחלה זה שבאמת אמרתי לה שאני קטין ולא מוכן לעבוד והיא העיפה אותי מהבית, אני זוכר שפשוט בתור ילד נסעתי לתל אביב לבד וגרתי ברחובות כמה ימים, אחר כך היא החליטה לבוא לקחת אותי עם האוטו ולהכריח אותי לעבוד באמירה שלא יהיה לי אוכל ולא יהיה לי בגדים.. באמת התחלתי לעבוד כפי שהיא הכריחה אותי, התחלתי לעבוד בתור נותן שירות והבעיה היא שאני אדם מאוד מדוכא קר בלי יכולת ביטוי שכל שניה כמעט בוכה, רועד, לא מצליח לשלוט בדיבור שלו. והבוס שלי כל הזמן רק צעק עלי בדיוק כמו אמא שלי שאם אני לא אתחיל לחייך ולהיות נחמד הוא יעיף אותי הביתה בבעיטה מה שמכריח אותי לסחוט מעצמי כל טיפה של מאמץ ולזייף את עצמי כאילו אני שמח מה שגורם לי לסבול בעבודה בצורה לא נורמלית, נמאס לי לחיות בצורה כזאת, למעשה - אני אפילו לא רואה סיבה. אני עובד בשביל כסף שאני אפילו לא רוצה, ומשלם הביתה. אני סובל בעבודה וחוזר הביתה אחרי העבודה רק כדי להתבודד במיטה בחושך מוחלט עם תריסים סגורים ולשרוט את עצמי עם הציפורניים ולחשוב כמה אני גרוע ועלוב. האורח חיים הזה מאוד יוצא דופן, אני אישית אף פעם לא נתקלתי במישהו שאף פעם לא היה שמח. אני מכיר אנשים שיש להם תקופות עצובות. אנשים שהם מדוכאים באופן כללי כי חברה שלהם עזבה אותם או כי אין להם חברים אבל החיים שלי מרגישים כמו עבודות פרך בכפיה. אני לא רואה לעצמי שום עתיד, אין לי השכלה, וגם לא תהיה. הבעיה שהכי מפריעה לי היא התקפי החרדה הקשים שעד היום לא מפסיקים והביטוי הגופני שלהם. הרגליים שלי זזות ורועדות כל היום באופן בלתי נשלט, יש לי תיקים מרוב חרדה בגוף. בידיים, לפעמים בפנים. אני מתחיל להזיע בצורה לא נשלטת, הפעימות לב והלחץ דם שלי מתחילים לעוף לשחקים. אני כבר שנים סובל מתופעה שנקראת נעילת לסתות, 24\7. זה לא תוקף אותי רק בלילה, אני פשוט לא יכול להפסיק. רופא שיניים אמר לי שאני במצב חריקה של בן אדם מבוגר שחרק כל החיים ושהוא ישים לי מתקן בפה שיעצור את זה. בסוף זה לא יצא לפועל, השיניים שלי עוד רגע נושרות מהמקום. הלסת שלי מתפוצצת מכאבים באופן כרוני מרוב הנעילות. אני סובל מכאבים קשים בכל המפרקים בגוף, ובכל השרירים בגוף, השרירים בגב בצוואר בידיים וברגליים אצלי תפוסים ברמה שכל תנועה קטנה לא נכונה והשריר פשוט נמתח ומתחיל לכאוב ברמה של כאבי תופת. מרוב שהשרירים אצלי תפוסים כל כך הרבה שנים התנועה שלי מוגבלת אני בקושי יכול לסובב את הצוואר לצדדים אני לא יכול להרים את הכתפיים או ליישר את הידיים קדימה ולמעלה, אני לא יכול להוריד את הצוואר למטה או אחורה כמעט ואני מרגיש אותן נעילות כמו בלסת גם בשאר המפרקים בגוף בצורה מוגזמת. מעולם לא סיפרתי על כך לאף אחד. כמו כן מידי פעם בלילה כאשר התפקי החרדה מגיעים לשיאם אני חווה תופעה שדומה ל"אפילפסיה" כל הגוף מתחיל לרעוד בצורה בלתי נשלטת ולהתכווץ, פעם זה הגיע לרמה שאני כולי מתכווץ בצורה מוגזמת ועפתי על הרצפה מרוב החוזקה של ההתקף ופתחתי את הראש והתחיל לרדת לי דם על כל הרצפה וניקיתי הכל בשקט ולא סיפרתי לאף אחד כלום. לאחרונה הלכתי לרופא במטרה לדווח לו על כאבי גב, והוא שם לב בעצמו שאני סובל מתופעות קשות מאוד שציינתי והוא רשם לי תור לפסיכולוג, והפסיכולוג אמר שחובה להגיע עם אמא לפגישות ושהוא גם צריך לשתף אותה בהכל, ואני אמרתי לו שאין מצב כי חלק ממה שאני רוצה להגיד לו זה דברים שאסור שהיא תדע וזה גם עליה והוא אמר שאין מה לעשות ושאם אני רוצה סודיות אני צריך לחכות לגיל 18 ולקחת פסיכולוג פרטי. ואני אמרתי לו טוב תודה תבטל את זה והוא ביטל והגעתי שוב למצב שאין לי מי שיעזור לי ואין מה לעשות. ושוב השגרה סתם נוראית, בצו ראשון לא השקעתי ודילגתי על כל המבחנים כי אין לי השכלה בכלום, שיקרתי בראיון אישי שלי כאילו הכל טוב כדי שלא יתנו לי פטור על נפשי ואז אמא שלי תגלה את כל זה והמצב רק יחמיר. לאחרונה התקשרו אלי מצהל ואמרו לי בגלל שפרשת מבית ספר מביאים אותך להיות באיזה תפקיד מעפן במחווה אלון או משהו של אחראי ניקיון והציונים שלי שם ברצפה ברצפה. . אבל אני לא כזה. אני לא איזה מישהו לא יוצלח, החיים סוג של דפקו אותי. אני תוהה מה כדאי לעשות מכאן.