כפי שלרפואה/מדע אין שום הוכחה שמצבי עקה מתמשכים וקשים גורמים להתפרצותן של מחלות מעי דלקתיות, אין לרפואה/מדע שום הוכחה חד משמעית שיכולה ליסתור טענה זאת. עדיות אין סופיות של חולים שמתארים מצבי חיים קשים ומלחיצים לפני ההתפרצות, אינה מותירה רושם רב בעיני המערכת, והיא פוסלת זאת בהינף יד. אין טעם להתווכח, ואין טעם לנסות לשכנע. אתם החולים תחליטו בעצמכם. בעבר הרחוק נהגו יותר רופאים כן לייחס משמעות וחשיבות למצב הנפשי, ולמצבי חיים קשים ומתמשכים, ושלא נגרמו בהכרח באשמת החולים, לפני פרוץ הקרוהן והקוליטיס. אך כיוון זה לצערנו ננטש. לא מפני שהתגלה מידע חדש, אלה לרוב בכדי לא לגרום להאשמה עצמית אצל החולים. חולים יקרים. זה החיים שלכם, זאת הבריאות שלכם, זה המעיים שלכם. והדבר הכי חשוב, זה בידיים שלכם. התהליך הוא קשה מאוד. אבל אין ולעולם לא תהיה דרך אחרת.

פיניקס יקר וכולם.ן, התייחסנו במאמר ברצינות ובחשיבות רבה לכך שלמתמודדים יש אינטואיציה לגבי מקורות המחלה שלהם וכיצד ניתן לנהל בצורה יעילה את הלחץ הנפשי לאור זאת. המדע המערבי, מאז ימי פופר, מתקדם בצורה של ניסיון הפרכה ולא אישוש התיאוריה. כלומר, תמיד מנסה להפריך את ההשערה שלנו ולא מנסה להוכיח אותה. ברור שנרצה להוכיח השערה/טענה ואם ננסה לעשות זאת במחקר, ברור שגם נצליח, אך לא מהסיבות המדעיות אלא מהטיות אנושיות. רק כך כל ניסיון הפרכה שכשל מחזק את התיאוריה ומקדם את ההבנה שלנו של תופעות. מקווה שסייעתי. חזי

מה אומר חזי, ניתן לדסקסק בסוגיה הזאת עד זמן קריאת שמע של שחרית. איש באמונתו יחייה. מה שחשוב שלחולה יהיה מקסימום מידע, והחולה יחליט בעצמו מהי הדרך שבה הוא בוחר. אני עוסק בהפצת מידע, ומה יעשה החולה עם אותו המידע זה כבר לא העסק שלי. אני את שלי עשיתי. מצפוני נקי.