מנהלי קהילה
בין ייאוש לתקווה
הרבה זמן לא כתבתי פה.
כמעט שנה שאני מחוץ לבית השיקומי. שנה שהביאה איתה טוב וגם רע.
החלק הרע הוא שהבולמוסים חזרו, פעם-פעמיים בשבוע (היי, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, מניסיון). עליתי המון במשקל ואני טרום סכרתית.
החלקים הטובים הם שאני מתמידה בהפסקת העישון ובחדר כושר. אני גם עובדת בעבודה קנותנת לי המון סיפוק ומהווה עבורי עוגן, כשקשה לי. וזה המון. אלה דברים מדהימים שהשגתי, בעבודה קשה.
התחלתי טיפול חדש, לפני כחודש. הטיפול כולל דיאטנית ופסיכיאטרית, שהיא גם הפסיכותרפיסטית שלי. שתיהן מדהימות. הכי הייתי בחרדה מהדיאטנית, כי זה התכל'ס, וזה החלק הכי הכי כואב, ובעיקר פחדתי פחד מוות מהשקילה. זה כל כך קשה. אבל היא, בהרבה רגישות. הפכה את זה לקצת קל יותר.
היא גם עובדת איתי צעד צעד, לאט לאט, משימה משימה. לא הכל בבת אחת. צעדים קטנים, וזה טוב לי, מוריד את רמת הסטרס.
אבל לא קל. בשבוע האחרון הייתי בצמצומים די רציניים. ראיתי תמונה שלי מהזמן האחרון (אני כמעט ולא מצטלמת וגם אין לי מראת גוף), וחטפתי חלחלה. אני מזועזעת מעצמי. אין לי מילים שיכולות לתאר את הדחייה שיש לי מעצמי, הגועל, הכעס על עצמי, הבושה, האשמה. אני לא מאמינה שהבאתי את עצמי למצב כזה. אני מזעזעת. אז התמונה הזו הוציאה לי את האוויר מהריאות... והביאה איתה מוטיבציה אדירה לצמצום, אחרי שבמשך שנה שלמה לא הצלחתי...
ואז הייתי שלשום אצל הדיאטנית, שסיכמה איתי שאוסיף פחמימות, אבל קצת, בתור התחלה. יצאתי ממנה וחזרתי הביתה, ולא הייתי מסוגלת.... כל כך רציתי להמשיך לצמצם. חשבתי לעצמי שאצמצם אבל לא אספר. אבל הבוקר קמתי והחלטתי שאני מקשיבה לה. בטיפול הזה אני רוצה להיות רצינית, לשתף פעולה, להיעזר. עם כל הקושי שכרוך בזה. להלחם על עצמי. הפעם על אמת. לא לברוח. אז הפסקתי לצמצם וחזרתי לתפריט שסיכמנו עליו.
אני יותר מהכל רוצה לרדת במשקל, ואני רוצה ניתוח בריאטרי. הדיאטנית לא שללה את זה על הסף. לא מיד, אבל אולי בהמשך. אז יש לי לאן לשאוף- להיות מאוזנת ולעשות עבודה טובה עד שאהיה בשלה לעבור ניתוח.
זה מדהים איך אפשר לחיות עם שנאה עצמית, כעס מטורף על עצמי וסלידה מעצמי, ולהיות מוקפת במשפחה, חברים ומטפלים כל כך אוהבים ותומכים.
זה נותן המון כוח, ומשאלה שגם אני. מתישהו, אוכל רק קצת לחבב את עצמי....
עוד מעט יומולדת, בת 34, ואני כואבת על כל הדברים שאין לי. שההפרעה הזו לא מאפשרת לי. זוגיות, ילדים, עצמאות מוחלטת...
אני לא יודעת אם הדברים האלה יקרו אי פעם וזה מעציב אותי מאוד.
אז אני נעה לי בין ייאוש לתקווה... לפעמים קשה מנשוא, לפעמים טוב לי, לפעמים אני רואה אור בקצה ולפעמים הכל חשוך. ואני עדיין פה, ולא מוותרת.
דנה אברמוביץ
שיק יקרה, מאד מרגש מה שכתבת. לאורך הזמן, דרך השיתופים שלך, אפשר לראות את הדרך שאת עושה ואני הכי מהכל מתחברת לאיחול הקטן הזה שאיחלת לעצמך, לחבב אותך :)
shellyav
את כזאת חמודה... תעשי לי טובה: תגגלי סיון אופירי. בבקשה. זו סדנה שלא רק תעזור לך לרדת במשקל, היא תעזור לך לחזור לעצמך. להבין שזו לא אשמתך (וזו לא אשמתך!!!!!!!) להבין שאפשר לשים לזה סוף ולהתחיל לחיות באמת וזה כל כך פשוט. זה דורש הרבה עבודה עצמית עם הכלים שהיא נותנת אבל זה פשוט. אין לי שום אינטרס כלכלי או אחר ואני לא מייצגת אותה או אף אחד אחר. רק רוצה לעזור למי שהייתי במקום שהיא נמצאת עכשיו. הרבה הצלחה ושיהיה רק טוב!
lotem
אני כ"כ מזדהה איתך. כל מה שכתבת. בול. מתאר את ההרגשה שלי. את הכאב שלי בעולם הזה. אני מקבלת הערות מאוד לא נעימות. אני עושה כל מה שאני יכולה. אצלי אני כיולה לאכול כל היום הכי בסדר ונורמלי אבל בלילה. הלילה הורס לי. אני יכולה חודש וחצי כזה לאכול נכון ואז עוד פעם שוב האכילה הלילית חוזרת. וזה היה בכל ליווי של דיאטנית ופסיכולוגית...שום דבר לא עוזר...אז חשבתי על בלון. לא על ניתוח לקיצור קיבה כי יש בזה המון סיכונים ויש לי גם בעיות נפשיות אז לא יאשרו לי מבחינה מנטלית לעבור את זה. שמעת על זה? ירידה במשקל באמצעות הכנסת בלון לקיבה שמצמצמם את המקום בקיבה?