שלום לכולם, מידי כמה שבועות-חודשים נכנס לכאן כדי לקרוא התמודדויות חיים של אנשים
ולמצוא מישהו/י עם מצב זהה לשלי בכדי לקרוא תגובות והצעות לשינויים ועזרה,
מקווה שחלקכם יוכלו לייעץ או להראות נקודת מבט שאני לא מצליח לראות או ליישם בכדי לגרום לשינוי ממשי בנקודת הראות שלי על החיים.
סליחה מראש שהפוסט הזה יהיה ארוך.

אז ככה, קצת רקע על עצמי תוכלו למצוא בפוסט הקודם
https://www.camoni.co.il/411804/529921

נכון להיום,
7 חודשים אחרי סיום שנת טיפולים עם פסיכולוג - הסתיימו להן הפגישות בהרגשת תקיעות וחוסר שינוי ממשי למעט "שפיכה" של מועקה של דברים שהצטברו לי על הלב ולא היה לי עם מי לדבר עליהם.

מצבי כיום:
- עובד בעבודת כפיים כשנה, לא יכול להגיד שאני נורא נהנה ממנה אך גם לא הכי סובל, השכר לא משהו, סוג של התחלה חדשה ושינוי כיוון לאחר סיום קריירה של 5 שנים בתחום אחר, נאמר לי שעבודת כפיים היא סוג של טירונות, בכדי להתקדם לרמות גבוהות יותר של מקצועיות צריך להתחיל מלמטה, ו'בלמטה' לא כל כך כיף.

- לומד הנדסאי באותו התחום שעובד בו, לא יכול להגיד שאני מרגיש צבירת ידע ולמידה ממשית, אלא יותר אגירת ידע של סמסטר או שנה לצורך מעבר בחינות ולאחר מכן הרגשה שאפשר לשכוח ממנו, כמו גם אני רואה שבמציאות, בשביל ה'תאכלס' של העבודה לא אצטרך את רוב הידע שמעבירים לי.

אני נזכר בעצמי לפני שנה ועצם העובדה שאני יוצא מהחדש על בסיס יומי, מתקשר עם אנשים, הולך למכללה, מנהל חיים פחות או יותר נורמליים, למרות המגורים עם ההורים, עדיין, היא סוג של נקודת אור שבעתיד אוכל להתקדם הלאה עוד יותר ולהצליח.

הדיסוננס.

לא יודע מהיכן זה מגיע, אבל ישנו הבדל ממשי מאיך שאני 'רוצה' שהחיים שלי יראו, לבין איך שהחיים שלי מתגלגים ונפרסים לפני, למשל:

- את רוב זמני הפנוי בבית (לאחר העבודה, הלימודים והשיעורים) אני מבלה מול האינטרנט. אם זה בניסיון למצוא דרכי פרנסה נוספים דרך מכירת מוצרים, אם זה לצרכי בידור - אבל אם להסתכל עמוק יותר אני חושב שאני פשוט מחכה שהזמן יעבור עד שאהיה מספיק עייף ללכת לישון.
בכדי שיום המחרת יגיע וכל הרוטינה הזו תחזור שוב. אין באמת סיפוק מהיום שעבר, אין הנאה מהדברים הקטנים, רק מילוי הזמן ב'משהו' אשר יסיח את הדעת ממחשבות טורדניות הגורמות לחרדות, לא על בסיס קבוע, אבל זו רוטינה שהתרגלתי אליה וקשה להפסיקה.

- זוגיות. אין. הן מהסיבה שאני בחור רגוע, מופנם מעט, סגור. מרוחק.
וגם מהבחינה שאני מתחיל להפנים שלא כזה רע לי לבד, לחשוף את הרגישות הפנימית ולא להיות מובן היא אופציה הרבה יותר גרועה בעיני מאשר להישאר לבד - אבל אני יודע שזה נכון חלקית, "לא טוב היות האדם לבדו" כך נאמר, אבל אז אני מתגלגל עם המחשבות הלאה והמצב נהיה עוד יותר מסובך, מה אם לילדים שלי יהיו התקפי חרדה, דיכאונות ומחשבות טורדניות שכאלו, האם זו לא חוסר אחריות לדעת שיכול להיות שהם גם יסבלו מאותו המצב שבו אני נמצא כרגע ועדיין לרצות להביא ילדים לעולם. אבל זה קצת רחוק כרגע.

אולי בכל זאת אני אפתור את כל התעלומה הזו של הנפש של עצמי, אני אומר לעצמי,
ומחפש תשובות, הנחיות, עצות ורמזים לפתרון בעיית החרדות והדכאון.

יש עוד הרבה מחשבות שעולות בראש, אבל לבינתיים זה המצב, לא מבין איך אני אמור לשנות את עצמי ואת ראיית עולמי
ואם אי אפשר לשנות את המצב הזה, אלה הולכים להיות חיים מדכאים למדי. אולי לא 100% מהזמן, אבל רובו, וזו מחשבה די קשה לחיות איתה.

אם יש מישהו בקהל שמתמודד עם אותם המחשבות, אשמח לשמוע על ההתמודדויות שלו/ה
ועצות. אם יש לכם עצות. אני אשמח.

תודה
וסליחה על החפירה :)