התשובה הפשוטה ביותר היא שזו האבחנה העיקרית שלי. דיכאון כרוני אם רוצים להיות קצת יותר מקצועיים.
התשובה היותר מורכבת היא, שחווית החיים שלי נסובה סביב זה.
לא יודע מי מכם סובל מאותו דבר, אבל בשביל להסביר לאלה שלא - תדמיינו דיכאון שלא עוזב. בכלל. אף פעם.
אין לי מושג איך זה מרגיש להיות בלי דיכאון. לא זוכר את עצמי בלי זה, בלי התחושה המוזרה הזאת שבתור ילד לא יכולתי לתת לה שם. 24 שנה, ואין לי מושג מה זה לעבור יום בלי מחשבות אובדניות, בלי יאוש, בלי להלחם בשביל לצאת מהמיטה או לעשות פעולות פשוטות אחרות.
וכל זה לבד. לא לבד פיזי, לבד רגשי. בדידות לאין קץ.
והשבוע התחלתי לקחת כדורים, פעם ראשונה בחיים. פעם ראשונה שהצלחתי לאזור כוח ואומץ ולגשת לפסיכיאטר, אבל בכל זאת אני כולי מלא חששות. כי מאיפה אני אמור לדעת מה הכדור אמור לעשות? איך אני אמור לדעת אם הכדור עוזר לי, אם אין לי בכלל מושג איך זה מרגיש להיות אחרת?
אז לצערי אין לי יותר מידיי עם מי לשתף. כלומר, יש, אבל אף אחד מהסובבים אותי לא סובל מאותה הפרעה, ואני מרגיש שבגלל זה, אף אחד לא באמת מצליח להבין אותי. אני מרגיש שאני בסיטואציה שבה אני חייב אנשים לדבר איתם על זה, אבל מאסתי בלנסות להסביר את זה לאנשים שאין סיכוי שבאמת יבינו את התחושה, את המחלה ואת מה שנלווה עליהן.
אז אם יש פה אנשים (גברים ונשים) בטווח הגילאים שלי (24+-) שגם סובלים מדיכאון כרוני או דיכאון כפול, אני דיי חייב לדבר, לפרוק ולשמוע חוויות של אחרים.

תודה מראש, דיסתימיה.