נכון, אני לא יכול להבין מי אתה ומאיפה באת, אבל מה שאני כן יכול לעשות זה להתפלל ולאחל לך שמהיום והלאה תדע רק בריאות ואושר.

יקר. אני יודעת שלא ביקשת תגובה ובכל זאת כותבת. כותבת כי נגעת לי עמוק בלב וכי אני לא יכולה להגיע אלייך ולחבק אותך ( אם בכלל היית מסכים) כי אני מזדהה עם הכאב האיום שלך ועם התחושה שיש דברים בעולם כל כך קשים ומזעזעים ואין במה או במי להיתלות בכדי לנפץ אותם. לפני כשנה עברתי חוויה של מוות - עפתי לתהום בגובה של למעלה מארבע קומות עופפתי שם למעלה ראיתי את הסלעים האימתניים וידעתי שאני צונחת אל מותי. ההרגשה הייתה מפתיעה ומזעזעת. מה זהו? סוף לסבל אבל גם סוף לתיקווה ופרידה מהכול: מהשמש, מהאוויר, מהאדמה.... מהעולם. החלטתי שלא אמות - זה לא היה קל.... בסופו של העניין כשאני מרגישה כאב רגשי, צער, אי וודאות אני עושה לעצמי ספירת מלאי: נושמת( לא הצלחתי הרבה זמן), הולכת לבד( כמה חודשים בכיסא גלגלים), הראש עובד( בלי סמים נוגדי כאב) תגידי תודה!!!!! לפעמים זה עוזר.....

אמנם תמיד יכול להיות יותר נורא, יותר סבל. אפשר להוסיף לי עכשיו במצב בלתי נסבל עוד בעיות פיזיות ונפשיות אבל זה לא הופך את ההעדר שלהן כרגע למצב שאני יכול בו לעצור, 'להעריך' ולומר תודה על מה שקיים. כי מה שקיים פצוע וחולה ככ, כואב, ולא מסתדר עם עצמו. האם אדם שמענים אותו וצורבים אותו באש יכול למצוא נחמה בידיעה שגם לא משסעים בו כלבים בנוסף? כשאין לך אפשרות לחיים, לא להיות מסוגל לקבל את החיבוק שאחרים מציעים, כשאתה ככ מעוות בפנים, נשלט בידי פצעים נפשיים שקרו לך בילדות שאין דרך לשנות וזה קרה לך בגיל של אילן שצריך להבנות ובמקום זה קיבל ככ הרבה מכות.. הייתי ברצינות נותן את רגליי, את הראייה, ככ הרבה דברים יקרים וחשובים כדי שהנפש הפגועה והאישיות החולה הייתה אחרת. כל אלה לא שווים אם יש שם 'אני' חולה שצובע את כל חווית המציאות ומונע כל חוויה אנושית בסיסית. אבל אי אפשר לעשות החלפות כאלו, והרצון שלי לשינוי במשך עשורים, להחלמה, הניסיונות, לא מובילים לכלום. אינסוף מילים לא יציירו יותר את המצב האישי שלי ואני בכל זאת ללא טעם מוסיף, כל מה שמישהו כותב מתחבר לאחר רק במקום שהאחר מכיר ומרגיש אצלו. רציונלית אני מבין, רציונלית אולי יכולתי למצוא דרך החוצה מהמבוך הזה מזמן, רגשית יש דברים שלא משתנים, שמשפיעים על הרציונל כולו.

במיוחד לגלי1 וגם לkvishavood. לא, אי אפשר להבין מאיפה בן אדם בא מפוסט אחד שהוא כותב. ולא, אי אפשר להאשים את ההורים בכל. גם אני סובל מגנים דפוקים. לא זוכר את עצמי בלי דיכאון, עד לרמה שאין לי מושג איך זה מרגיש להיות בלי. הכינוי שלי פה הוא דיסתימיה כי זו המחלה העיקרית ממנה אני סובל, פאקינג דיכאון כרוני, כרוני, 24 שעות, 7 ימים בשבוע, 24 שנה. ואובדנות טורדנית, ככה כתיבול להפרעה (וכל זה בלי להזכיר את המילה קו-מורבידיות). השבוע התחלתי לקחת פעם ראשונה בחיים כדורים אחרי 24 שנות סבל, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לאגור כוחות ולהביא עצמי ללכת לפסיכאטר. ובכל זאת, לא מאשים רק את ההורים, מאשים את כולם, ובגלל שכולם אשמים לא ניסיתי להבין בכח מה הסיפור שלו. אני לא בא לעשות פה תחרות מי סובל יותר ומי אכל יותר חרא בחיים. המטרה שלי בתגובה שכתבתי הייתה אחת - על אף שאין לי מושג מה ומי הבחור שכתב את הפוסט, על אף שאני לא מכיר אותו בשום צורה שהיא, אני רק רוצה לאחל לו את כל הטוב שבעולם כי אני יכול להזדהות ברמה מסויימת עם הסבל שלו.

חדש פה בפורום. אבל מבין וכואב כל מילה. חושב למה מגיעה לי הגנטיקה הרעה הזאת. למה הסביבה פגעה בי כשהייתי בן 17. למה 15 שנה אחרי, בגיל 32, אני עדיין אותו ילד. למה מאז הכל התרסק לחתיכות. למה לא הלכתי לטיפול עד שהבאתי את עצמי למצב של מת מהלך. ולמה..זה פשוט לא נגמר.

שלום אוראל. אולי תלך לטיפול עכשיו. מעולם לא מאוחר..ואולי תנסה לעבוד עם עצמך ולטפל בכוחות עצמך בבעיה. אני למשל הייתי בטיפול. עדיין קשה לי אך למדתי לטפל בעצמי..