היי איבון ,הטיפול התרופתי קודם כל זה היה בחירה של הרופא ,כאשר אני פניתי לקבלת טיפול . ודבר נוסף ,לא מאמינה שיש דברים שניתן להתגבר רק בכוחות עצמי : הכדור עוזר להרדם לכמה שעות ,כדי לתפקד .הבעיה הגדולה שרופא לא מקשיב לי ,אני עוד אחד מהרשימת המטופלים שלו .יש לו רק תשובה אחד - יש לך בעיה בגלל שעברת טראומה ,יש לך בעיה בגלל שאת לוקחת תרופות .הוא לא מקשיב לי בכלל שקשה לתפקד ללא הכדורים ועם הכדורים . להחליף רופא - ניסיתי . אין הרבה רופאים במרפאה ,אמרו לי ישר - את רוצה לקל טיפול אצלנו - קבלי מה שיש .

היי אורית , תודה על הקשבה וחיבוק .הייתי חייבת לשחרר ,כי אין לי כבר כוח הכל להחזיק בפנים. קודם כל - אף אחד לא מדבר ולא דיבר איתי מאנשי מקצוע .כאשר התחלתי לקבל טיפול -ישר טיפול תרופתי ,התחלנו ישר מ"קלונקס". פעם ניסיתי לדבר עם אחותי , עם כמה חברות ,שמכירות אותי עוד מחטיבה ,ניסיתי לדבר עם בן זוג - הבנתי שעדיף או לשתוק או לדבר רק עם אנשי מקצוע ,מי שמבין שזה לא סתם חולשה ,אני צריכה להיות חזקה ,אני חייבת להמשיך לחיות וכל המשפטים הנפוצים שאנשים אומרים כדי לעודד . לא יודעת לגבי אחרים , לפחות אותי המשפטים האלו מאוד מרגיזים .אף אחד לא יגיד משפט כזה למשהו ששבר את היד או רגל ,ישר יגידו "דחוף לרופא " ,למה הבאתי דוגמה עם שבר :כי זה מה שאני מרגישה :משהו שבור אצלי אבל בפנים . זה קרה לפני עשור .השתחררתי מצבא , הלכתי עם אחותי שהיית גדולה ממני ב3 שנים (היא היית בת 23 כאשר נהרגה ) .היא רצתה לקנות משהו ,נכנסה לשניה לחנות ,נשארתי בחוץ לחכות לה,טיילתי קצת ברחוב ,לא עמדתי באותו מקום . ואז היה פיצוץ באותו מקום לאן נכנסה אחותי .וזהו .הרגשתי שזהו .למרות שהיה לי תקווה שהיא בחיים ,ללא פגיעה , אבל היה לי תחושה פנימית .כאשר רציתי להתקרב יותר למקום המשטרהואנשים אחרים לא נתנו לי .הסברתי להם שאחותי שם והבנתי שהיא כבר לא שם ואף פעם כבר לא תהיה איתנו . תודה על העצה - איך להגיע להקשבה של הרופא שלי .אעשה כך . כי בסהכ אני רוצה לתפקד נורמלי ולא לקחת חופשת מחלה בגלל התקפי החרדה ,סיוטי לילה שלמחרת בבוקר אני כמו דמות שעווה בבועה - אני קיימת פיזי במקום , לא תמיד מבינה את המבציאת למרות שרואה את הכל מה קורה מסביב :אנשים , מכוניות , עיר , מזג אוויר - להתרכז במטלות בית או העבודה כבר אינני מסוגלת ולא מעצנות . כל התקופה הזאת אני מה שעושה זה מסבירה ומתנצלת שאני לא עצלנית ,שאני לא השתגעתי עדיין ,שאני שבורה ,שאני מתפקת את הבכי שלי ללא סיבה וכו .זה גם זועה נפרדת - כל פעם להרגיש אשמה ולהתננצל .עם הזמן פיתחתי גם סוג של בולמיה :לא באופן קבוע : כי השבוע אני אוכלת לפי הצורך רק כדי לקחת את התרופה .בסופ"ש אני אוכלת כבר ארוחה מסודרת ולא ממהרת ,מרגישה נפוחה ומרגישה צורך להקיא .ועושה את זה .רק אז מרגישה הקלה . בן זוגי דואג גם על זה .ביקש שהשתף את הרופאים :רופאה המשפחה שלחה אותי לגסטרו ,עשו לי בדיקות ואמרו שחלק הגדול זה בראש ולא בבטן .שיתפתח את הרופא פסיכיאטר ,הוא אמר בגלל שאת לוקחת יותר מדי תרופות ועל תחפשי עוד מחלות הנוספות .אני ההפך לא רוצה מחלות הנוספות .כל פניה לרופא המקצועי בשבילי זה אי נעימות : לפני חצי שנה היה לי שבר ברגל , רק לאחר יומיים ,כאשר הרגל היית נפוחה בן זוגי ראה את זה ,היה בהלם ולקח אותי דחוף לאורטופד ,למרות התנגדות שלי :לא סובלת להיות בבית חולים , במרפאה ,אולי בגלל האווירה שם ואולי בגלל הרופאים שלא מקשבים או מתנהגים בחשדנות .אותו שבר ברגל אחר כך התגלה שזה שבר ,לאחר צילום ,אני חשבתי שסתם חבלה ,נפילה לא מוצלחת במדרגות בבית כניסה שלנו בבית . ותודה לך ולקבוצה שמקשיבים ונתנו מקום לשחרר את הרגשות שלי .