פשוט קשה לי. אני לא יודעת אפילו איך לארגן את הקצרים וטורנדו המחשבות במוח שלי לכדי משפט הגיוני אחד..
קצת פרטים עובדתיים: לפני כמעט חודשיים יצאתי מאשפוז. אח״כ המשכתי מעקבים אצל דיאטנית עד שלפני כמה שבועות הטיפול נפסק עקב ירידה שלי וזה שהצהרתי שאני רוצה להמשיך ולרדת אז אמרו לי שאין טעם למעקב כשאני לא רוצה אפילו לעשות את מה שהדיאטנית אומרת לי.
אמא שלי אפילו לא יודעת שזה המצב. חשוב לה שאהיה בטיפול והיא ממש לוחצת בנושא.
אני מרגישה שאני במרכזה של סופת טורנדו. קשה לי לקיים אפילו מה ככ קשה, אבל אני פשוט מרגישה שאני טובעת, שנגמר לי החמצן. אני יורדת, אבל לטעמי לא מספיק ולא מספיק מהר. ואני נורא מתוסכלת. פעם יכולתי לרדת מהר תוך זמן קצר, ואני מרגישה גרגרנית ובהמה. אני נגעלת מלהסתכל במראה ולראות את עצמי מביטה בחזרה. אני מרגישה שבאשפוז עשו לי משהו שאני לא רוצה בו ושלא הייתה לי עליו שליטה. שמישהו עשה בגוף שלי כרצונו ולי לא הייתה שליטה להגיד לא.
אני כל הזמן מנסה להחזיק את עצמי להיות בסדר, לתפקד, להראות לעולם שהכל בסדר כדי שאף אחד לא יכניס אותי לאשפוז, שוב... אני כרגע ללא טיפול כלשהו. בעקרון רציתי להיות בטיפול פסיכולוגי, כי אני יודעת שיותר מהמצב הגופני, המצב הנפשי גם מאוד משפיע לי על ההרגשה הכללית, ולא רציתי לזרוק את כל הישגי האשפוז לקיבינימט. אבל זה שהפסיקו את כל הטיפול ולא נתנו לי טיפול פסיכולוגי ממש עשה לי אנטי ורצון של אוקייי, לא צריך. אני ממש לא הולכת להיאבק על טיפול, כי בשבילי רק לפנות לטיפול זה המון, כי אני ממש לא מרגישה שמגיע לי, ובטח שאני לא הולכת להיאבק על זה, שלא לדבר על לפנות למקום טיפולי אחר. אני שונאת את עצמי. כל חלק וחלק וכל נים ונים. פשוט קשה לי לשמור על שפיות. מצב הרוח מחריף, התיאבון הולך ופוחת, ספירת הקלוריות נהיית אובססיבית יותר ויותר וכמה שאני לא מורידה אותה אני מרגישה בהמה. ואני מתביישת בעצמי. במה שנהיה ממני. הפחדים של מה אם יש במה שאני אוכלת יותר ממה שאני סופרת את זה, ומה אם יש בזה יותר לא מרפים ממוחי לרגע. אני רוצה לראות עצמות. אני אוהבת את החולשה הפיזית, את תחושת הריחוף, הקלילות. אני מרגישה שאני אבודה בכל הדבר הזה שנקרא חיים ושאני לבד. מנסה לשדר שהכל בסדר כשהכל ככ שבור חשוך ומנופץ מבפנים.
יש לי בעיות מעיים בגלל השימוש במשלשלים. אז הבטן שלי נפוחה מה שעוד יותר מקשה עליי לחיות, כי אני נגעלת מהדמות העצומה והשמנה שמתבוננת עליי בחזרה מהמראה. בחיי שזה נראה מינימום כאילו אני בהיריון. והאבסורד הוא שהגסטרו מאפשר לי גישה חופשית ללקסדין ושאר משלשלים. וקשה לי לעמוד בפיתוי...
ואני מרגישה שאני כושלת. שהגוף שפעם ידע לרדת מהר התקלקל ושאני כלואה בכלא ברזל עשוי זכוכית, שאף אחד לא רואה אותו, רק אני והוא חוצץ ביני לבין שאר העולם. שנקרא הגוף שלי. פשוט קשה לי נורא.