פעם, כשהייתי ילדה, נסעתי על אופניים. נסעתי בכוונה לכיוון הכישלון ונכנסתי בעץ. כל כך פחדתי להתרסק שריסקתי את עצמי. היום כבוגרת אני מרגישה את הלחץ הזה שאת מתארת, ואני לא יודעת איך לרכב על החיים ולפעול בעולם מבלי לפחד עד כדי ריסוק מכוון. אז כרגע אני בעיקר זהירה. אני לא יודעת מה זה אומר "שהדרך היעילה ביותר לעבוד היא בצורה שפויה" יהיה מגניב אם תוכלי לדבר על זה עוד. מה זה אומר בשבילך, האם זה עובד לך. (אוהבת את כותרת ההודעה שנתת)

היי גלי. אני כל כך שמחה שגם את חווה את הדברים האלה! איזה נורא זה- שהפחד שלך מתממש בגללך. אני מניחה שמה שניסיתי לומר זה שהפתרון הוא לא לפחד- אבל כתבתי שזה קל להגיד. מה שכן, אם מבינים אני מניחה שהפחד לא מוצדק, שהפחד לא באמת עוזר- אולי לאט המערכות של הפחד יתמוגגו, אפילו קצת. הרי כשאתה מפחד, אתה משוכנע במאה אחוז שזה עוזר לך, הפחד. הפחד ממלא צורך מסוים- אם אני אפחד אני אזהר יותר, אם אני מפחד אני אמצא פתרון מהר יותר מאחרים ואנצל. אבל ברגע שאתה מבין שהפחד עשוי לא רק לעזור, אלא גם להכשיל- באמת באמת להבין את זה ולהזכיר לך את זה, אולי יגיע שלב שבו תגיד לעצמך- אני מפחד וזהו. זו ההרגשה שיש לי בגוף, ואני צריך לחיות איתה. זה לא יעזור לי בכלום, זה רק קיים שם- כמו נזלת. ואז אתה פחות פועל לפי זה ופחות מאפשר לזה להכתיב את החיים שלך ופחות "עף על זה". הרי במקרה שלי הפחד מביא אותי להתנהגות קומפולסיבית של התמודדות. אז לא. פשוט לחבק את הפחד ולומר- זה הצלב שאת צריכה לשאת- זה לא נורא כל כך. יש דברים חמורים יותר. אז אין לך מצב רוח נהדר כל הזמן.

מעניין. פעם חשבתי שהפחד שלי הוא פשוט גדול מידי. ובין אם זה נכון או לא. כנראה שמה שבאמת משנה את התמונה זה ה"איך" אנחנו פועלים - גם כשהוא נוכח. שמעתי סיפור מאדם שכמעט התעלף מהתקף חרדה וזה נתן לו אנרגיה עצומה של "זעם מתוך בהלה" להתמודד עם מה שהוא היה צריך, והוא התמודד על הצד הטוב ביותר לדבריו. ה"איך" שלי היה תמיד לברוח ולהשמר. תמיד דגלתי בכך שרווחת הנפש שלי חשובה יותר מאותו היעד או הביצוע. היום אני לוקחת בחשבון שלצלול אל הפחד יכול להפיג אותו, עם ההתמדה. יש פה שני דברים, איך עושים זאת מבלי לשחוק את מערכת העצבים, כי לפחד ככה לעיתים תכופות התיש אותי ולימים גם יצר התקפי חרדה (מה שלא היה לי פעם) והדבר השני הוא התשתית הרגשית. כלומר אם אני מאמינה עמוק בתוכי שאני לא שווה כלום, ואני אפעל למרות הפחד - תוצאה "שלילית" עלולה להיות אישור הרסני שאני אכן לא שווה כלום (למרות שתוצאה "שלילית" יכולה לנבוע רק מעצם נוכחותו של הפחד שמחבל בתיפקוד). ומשם הדרך לדיכאון והתכנסות היא קצרה וכואבת. אני חושבת שזה לופ שהייתי בו הרבה מאוד זמן, והוא נבע בעיקר מהנחת יסוד בסיסית למדיי: "הכשלונות שלי הם אני. ההצלחות שלי הם מזל אקראי" (אם בכלל הצלחתי להכיר בקיומן). אני דווקא תמיד ידעתי שהפחד לא עוזר לי בכלל, והוא הסיבה לתפקוד לקוי וחוסר עשייה. אני חושבת שאם אותה תשתית רגשית ודפוסי מחשבה שהותבעו בנו הם שליליים עוד מינקות - אזי הפחד הוא האימה לגלות שהם נכונים. לפחות כך המקרה היה אצלי.

לגבי המשפט הראשון שכתבת לי "איזה נורא זה- שהפחד שלך מתממש בגללך" מה שמדהים הוא, העובדה שהעדפתי להתרסק מאשר לפחד מלהתרסק. אם אמשיך לנסוע על האופניים אני פוחדת ליפול. אם אפול - אפול. אבל לא אפחד עוד :)

אני חושבת שהמחשבה שאני אולי מתפנקת הייתה עושה לי בעבר נזק גדול יותר. לקח אותי למקומות של אשמה ותחושת כישלון. שמעי אולי זה כמו אימון שרירים. יש את המטען הגנטי, הפוטנציאל והוא שונה בין אדם לאדם. אולי הדרך הנכונה ביותר היא האיזון בין שינוס מותניים ועימות עם האימה, לבין מנוחה נפשית מותאמת (טבע, חופש, הפסקה, כתיבה, וואטאוור) בכל מקרה דיון מעניין. תודה לך:)