הי אלכס אתה מתאר תהליך מוכר של סימפטומים שלא מאוד מובהקים של טרשת נפוצה ולכן לא חשדו ולא הפנו ל Mri זה לא אומר שהייתה רשלנות רפואית. יש סימפטומים שמשותפים לכמה מחלות ולכן הם מבלבלים. נקודה נוספת, גם אם היו מאבחנים קודם לא בטוח שהיו ממליצים להתחיל טיפול, לא בטוח שהיית בוחר להתחיל וגם עם כן אז כל הטיפולים מצמצמים התקפים אבל לא מונעים לגמרי. בין השורות נראה שיש לך הרבה תיסכול וזה אופייני למי שחווה תקופה כזו ארוכה של סימני שאלה ובסופם גם מקבל אבחנה לא פשוטה אני מציעה לך לא לחפש מה היה אילו אלה להיסתכל קדימה אף פעם לא מאוחר להפסיק לעשן, לא מאוחר לחיות בריא יותר ולא מאוחר להנות מהחיים

שלום אלכס עברת המון ב- 7 השנים האחרונות עד שהגעת לאבחנה של טרשת נפוצה. לצערי, אני שומע הרבה סיפורים כאלו. טרשת נפוצה היא מחלה נדירה, קשה לאבחנה, עם המון סימפטומים לא שגרתיים, מספר מחלות המחקות אותה וכזו שדורשת בדיקות יקרות. כל אלו הופכים אותה לכזו שתהליך האבחנה שלה הוא ארוך וממושך. אני תמיד אוהב לשאול מתי אובחנה המחלה ומתי הופיע הסימפטום הראשון ולעיתים מוצא פער של למעלה מ- 10 שנים בניהם. ברוב המקרים האבחנה ניתנת לאחר התקף טרשת נפוצה (כפי שהיה לך ב- 2016) אשר ברוב המקרים מערב את הראייה או הליכה ושיווי משקל. למחלת הטרשת הנפוצה סימפטומים רבים (עשרות עד מאות) בגלל פגיעתה הייחודית במערכת העצבים המרכזית, ברגע שהתמונה אינה ברורה (כמו התקף טרשת נפוצה עם סימפטומים קלאסיים) קשה לחשוב על מחלת הטרשת הנפוצה כאשר מטופל מדווח על סימפטומים כגון, כאב, חוסר ריכוז ועייפות, אשר יש להם הסברים רפואיים הרבה יותר סבירים מטרשת נפוצה. לצד זאת, הגיונית טענתך שאם באחד מביקורי הרופאים, נוירולוגים או מיון בעבר, היו שולחים אותך ל- MRI, אז היה עולה חשד לטרשת נפוצה (עדיין לא בטוח שהיו מגיעים לאבחנה כי יש צורך בהתקף ברור כדי לתת אבחנה של טרשת נפוצה) והיית נמצא במעקב קבוע אצל הנוירולוג ועושה MRI באופן תדיר שאולי היו מובילים לאבחנה מוקדמת יותר וגם אולי למוכנות שלך לקראת האבחנה בגלל המעקב והשיחה על החשד למחלה (ייתכן שהיית פחות מופתע מגילוי האבחנה). חשוב לי לציין שאני פסיכולוג שמלווה אנשים עם טרשת נפוצה ולא רופא/נוירולוג או עו"ד. רשלנות רפואית זהו מושג משפטי, שאם אתה מרגיש שנעשה לך עוול או שאולי הייתה כאן רשלנות כדאי להתייעץ עם עו"ד בנושא. ובתור פסיכולוג, אני מסכים עם דעתה של עינת. אני חושב שאתה חש כעס ותסכול, שהם טבעיים ונורמאליים בעקבות האבחנה. טבעי שיעלו שאלות כמו איך זה קרה לי? מי אשם? ומה יכולתי לעשות כדי למנוע זאת? המלצתי היא, גם אם תגיש תביעה וגם אם לא, באמת להתמקד בעיקר בריפוי ובשיקום שלך עצמך. הפסקת העישון היא התחלה מצויינת. מעבר לכך אני ממליץ בחום להתחיל בטיפולים שיקומיים (בנוסף לאלו התרופתיים). אני מודאג לקרוא שהפסקת להתאמן, פעילות גופנית מותאמת יכולה להפחית מן הכאבים, להקל על העייפות ולעכב את התקדמות המחלה כמו גם לעודד את שיקום הגוף. לכן אני ממליץ לפנות לטיפול שיקומי (כמו פיזיותרפיה או הידרותרפיה) אצל מטפל המכיר את מחלת הטרשת הנפוצה (ברוב המרפאות לטרשת נפוצה הנוירולוג יכול להפנות לטיפול כזה). בנוסף, אם אתה מרגיש שהכעס לא מרפה ומטריד אותך, כמו גם עוד נושאים שיכולים להיות קשורים אבחנה של טרשת נפוצה ממליץ גם לפנות לפסיכולוג רפואי (ברוב המרפאות לטרשת נפוצה יש פסיכולוג כזה שמלווה את המחלקה). בהקשר לתביעה. עלייך לראות האם היא משרתת אותך. תביעה יכולה לקחת זמן ומשאבים, רק להציף חוויות לא נעימות ולפגוע בתהליך השיקומי. פעמים אחרות, תביעה יכולה לעזור לשים את העבר מאחור (בשיטת הגשטאלט יקראו לכך "לפתור עניין לא סגור") וכך לתרום להתמקדות בריפוי והשיקום. בחר בדרך שתעזור לך להמשיך לחיות לצד המחלה.

שלום אלכס, אני לא יכול לתת שמות של עורכי דין בגלל תפקידי באתר, אבל מקווה שאולי לאחד החברים בקהילה יש ניסיון טוב עם עורך דין עליו יוכל להמליץ. לגבי פסיכולוג רפואי, טרשת נפוצה מערבת הרבה נושאים פסיכולוגים עימם צריך להתמודד כגון (בקצרה): היותה מחלה כרונית, בלתי צפויה, קשה להבנה ואבחון, בלתי נראית כלפי חוץ, לא מובנת עד הסוף גם למערכת הרפואית, יש לה השפעות ישירות על המצב הפסיכולוגי (בגלל מעורבות מערכת העצבים המרכזית) ועוד ועוד. גם בפוסט שהעלאת אתה מציין הרבה נושאים שבהם מעורבת התמודדות שהיא פסיכולוגית: שינוי אורח החיים, קונפליקט בין הצורך והתלות במערכת הרפואית לבין חוסר אמון וזלזול שחווית בעבר, כעס, היענות ואמביוולנטיות לגבי תוכנית שיקומית או פעילות גופנית שכדאי לעשות ומבין השורות מזהה גם צורך בהתמודדות עם חוסר הוודאות לגבי הדרך בה המחלה "תתנהג" בעתיד. מעבר לתחושת הרוגע ואיכות החיים שטיפול אצל פסיכולוג רפואי מאפשר, חשוב להכיר כי לחץ וקשיי התמודדות יכולים להחמיר את תחושת הסימפטומים ולהשפיע לרעה על מהלך המחלה. לדוגמה: אנשים בדיכאון או חרדה או לחץ חווים כאב בעוצמה גבוהה יותר, וכאשר הקושי הפסיכולוגי מטופל, רמות הכאב פוחתות. אני בעיקר ממליץ לפנות לפסיכולוגים הרפואיים במחלקות ובמרפאות בהן אתם מטופלים, כי יש יתרון לפסיכולוג שיושב עם הנוירולוג שלכם בישיבת הצוות ומכיר את המחלה מתוך בית החולים. עם קצת לחץ על קופות החולים ניתן לקבל טופסי 17 לטיפול זה, כך שגם יהיה בחינם (אני יודע ושומע שהיום קופות החולים מקשות על כך, אך עדיין יש אנשים שמשיגים). ברוב המוחלט של המחלקות יש פסיכולוגים רפואיים המלווים את המחלקה, אני גם מעודכן שכעת מחפשים פסיכולוג למרפאה (הדי חדשה) ברמב"ם, מקווה שימצאו במהרה ושכמה שיותר יזכו לטיפול הזה. אם הדבר היה תלוי בי, כל מי שמקבל אבחנה של טרשת נפוצה היה מקבל באופן אוטומטי טיפול אצל פסיכולוג רפואי.

הי אלכס בעניין התעצמות הסימטומים לאחר אימון גופני אני אשאל אותך כמה שאלות ואל בסיס התשובות אנסה לעזור מתוך נסיוני האישי 1. איזה סוג אימונים אתה עושה (חדר כושר / הליכה / שחייה וכו..) 2. האם עשית אותם עוד לפני שהחלו הבעיות 3. מה משך כל אימון וכמה אימונים בשבוע אתה עושה 4. האם אלו אימונים קבוצתיים או לבד וכל מידע נוסף שיש לך לתת בהקשר יעזור לי להמליץ לך

הפסקה טוטלית זה חבל כי אתה לא שומר על כושר בכלל אבל המשך האימונים תוך הקשבה לגוף זו הנוסחה הנכונה. כיוון שאתה לא תלוי בקבוצה אז זה יותר פשוט, כתבת שעומס של משקולות בנוסף למשקל הגוף עשה יותר כאבים אז הינה לך סימן שאומר בלי משקולות כרגע. למעשה הכי נכון עכשיו, לאחר שכבר עשית הפסקה, זה לחזור בהדרגתיות הן מבחינת משך האימון והן מבחינת העומס שלו. אם קודם הייתה מתאמן כל יום שעה אז תתחיל בחצי שעה ותעלה בהדרגה ובסבלנות, ייתכן שתרגיש מאוד נוח עם ההפחתה ולא הייתי ממהרת להעלות לא את הזמן ולא את העומס (משקולות) אהל אם תראה שגם חצי שיה מכבידה אז תוריד עוד. נחשוב זה לחזור להיתאמן כי מעבר לשמירה על הגוף יש לעיסוק בפעילות גופנית השפעה מעולה לטובה על הנפש, אחרי אימון מרגישי מי היי כזה נחמד כי בגוף משתחררים חומרים שעושים לנו טוב. אשמח לקבל עדכון איך הולך לך בהצלחה