כמובן שכל אדם והמסגרת המשפחתית והחברתית שלו. במקרה שלי למדתי שעדיף לא לדבר על הכאבים-הבעיות יותר מדי כי אנשים מתעייפים ולא מסוגלים לספוג מלבד תחושת חוסר אונים שלהם כי הם לא יודעים איך לעזור או מה בדיוק אני צריכה. העזרה שאני אישית צריכה: אני מבקשת (דורשת) מהסביבה לקבל את המגבלות שלי, לא לנסות לשכנע אותי לעשות מה שאני לא יכולה/מסוגלת ולכבד את המגבלות שלי.

krisula = לצערי המציאות (לא רק שלי) מלמדת שאנשים מתרחקים לאחר זמן מה מאנשים מתלוננים ומתבכיינים.... לכן אני מעדיפה כמה שפחות להתלונן או לשתף. כל מי שסביבי יודע שאני סובלת מכאבים לא קלים, למה להמשיך לטחון ולטחון. התרגלו כבר, לא פעם בחריקת שיניים, שיש ימים שאני לא בכושר לצאת או לארח. אני שואבת עידוד מקבוצות בפייסבוק - כי מי החברים הכי טובים שלנו? מי שסובלים בדיוק מאותו "דרעק" חחחח וגם עוזר לי קריאה באינטרנט וחיפוש מידע. הרפואה כל הזמן מתקדמת. דרך אגב, מה שאותי הכי מעצבן הם אלה (כשדיברתי-שיתפתי... מזמן כבר לא) שאומרים "על מה את מדברת, אצלי ... ומתחילה רשימה מפוארת של בעיות... לכן אני סותמת את הפה כדי לא לשמוע "אצלי..." חחח חוצמזה, גם לנשמה שלנו עדיף לא לטחון. אנחנו חזקים ומתמודדים בלי עזרה מאף אחד. על דגלי חרות המוטו: אל תעשו לי טובות ומוצאת פתרונות, למשל לדבר למסך שסופג הכול ..... ושותק....

אני התברכתי בחברים שלא מוותרים עליי. היו כמה פעמים שכעסתי עליהם שנמאס לי מהם ואני רוצה שננתק קשר, בעיקר בגלל הכאבים המטורפים והרגשות אשם שאני חבר נוראי שמבטל הרבה פעמים ושיש הרבה ימים שאני לא מסוגל להקשיב לאף אחד. אבל הם עדיין לצידי ולא מוותרים עליי אפילו לרגע. ומנגד גיליתי כמה אכזריים יכולים להיות אנשים ו'' חברים'' כשאתה אדם מוגבל. אנשים חסרי סבלנות שאין להם רגע אחד לחכות כי אתה צריך לשבת. אז לומדים ממי להתרחק ואת מי להעריך ולהוכיח.