היי, מצטערת לשמוע על הקשיים שלך, אני מבינה אותך... גם אם הזמן עובר, בראש הכל נשאר כרגיל... אבל זה לא חייב להיות ככה, ה רק אומר שמשהו לקוי בטיפול שאת מקבלת. אני ממליצה לך לשתף שם, להגיד את מה שכתבת כאן, זה חשוב מאוד ורק ככה אפשר להחלים. אני מבינה שאת מתגעגעת למצב של השליטה ולכל מה שהוא נותן, אבל חשוב שתביני שאפשר גם אחרת. אפשר לאהוב את עצמך גם בלי השליטה הזו. אפשר לחיות את החיים בשמחה בלי כל המחשבות האלו בראש. כל מה שאת צריכה זה לקבל טיפול מתאים, ולהתמסר אליו! אני מבטיחה לך שאפשר לצאת מזה, אפשר להפסיק לסבול ואפשר להינות מהחיים בלי העול הזה. אני מאחלת לך שתצאי מזה ושיהיה לך רק טוב, אני כאן לכל דבר, מאיה.

הי, נשמע מורכב ומתסכל. שומעת כ"כ הרבה מבנות בבית שיקומי (שכביכול נראות שמחות ומאושרות- בפייסבוק...) שהן סובלות. שונאות ולא מקבלות טיפול מועיל מלבד פיטום. אולי כדאי לך לשקול טיפול אחר. כזה שיביא אותך למצב מאוזן פיזית ונפשית. בעיקר נפשית. לא העיקר לדחוף למטופלים קלוריות בלי אבחנה..הרי בסוף כשתצאי מהבית השיקומי את תישארי עם עצמך "לבד", עם התוצאות של התקופה שם..כואב לי לשמוע הרבה בנות שנמצאות שם או שברחו משם ולא היה להם טוב באמת. וגם לא העזו לומר את זה לצוות שם. כי הרי אסור. מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה לטיפול נכון ואמיתי. מאמינה שיש כזה. והוא בעיקר צריך לבוא מבפנים...

הי יקירה, בתור מטפלת שעבדה עם הרבה בנות שהיו בבית שיקומי אני יכולה לאמר שללא ספק, כמו בכל תהליך טיפולי, יש שלבים, צמתים בהם עולה הקושי אל מול הפרעת האכילה ואז ברוב הפעמים זה נראה שהבית השיקומי, ו/הצוות הוא זה שמקשה. נכון שהבית השיקומי אולי לא מתאים לכל אחת ואחד אך עם זאת, פגשתי הרבה בנות שלמרות הקושי הרב בתהליך השיקום, הן נעזרו באופן שאיפשר להן להמשיך לדיור מוגן ואף לצאת לחיים עצמאיים. התהליך הוא ארוך, ותשעה חודשים נשמע כמו המון זמן אבל לא סתם שהאריכו את השהות בבתים שיקומיים לשמתיים ואחכ לדחור מוגן. אנשי הטיפול ושיקום מבינים ומקבלים את העובדה שהתהליך הינו ארוך עם הרבה מהמורות בדרך. אני ממליצה לך קודם כל לשתף באופן פתוח ומשיר את שעל ליבך עם הצוות. עם המטפלת הריגשית שלך ולבדוק אם זהו שלב בדרך או באמת קושי/מחסום שלא ניתן לגשר עליו. בהצלחה רבה.