שיתוף:
לפני שלוש שנים הכאבים הכריעו אותי.
פריצת דיסק גב תחתון וכאבים שהיו עוד קודם לכן בגב עליון, צוואר, עם הקרנה לבטן ולזרועות.
תסמונת כאב כרונית, פיברומיאלגיה... באיזה שלב הפסיק לעניין אותי איך קוראים לתופעות שיש לי.
אחרי שירדתי לחצי משרה וגם זה כבר לא היה אפשרי, פרשתי מעולם העבודה.
בשלוש השנים האחרונות ולאחר אינסוף סוגי משככי כאבים, זריקות, מדבקות, ליריקה, סימבלתה ועוד, גיליתי את הפרקוסט שהיה היחיד שבאמת שיכך את כל הכאבים והפך להיות חברי הטוב.
במשך שלוש שנים לקחתי כדורי פרקוסט אופייטים (אופיום המגיע מצמח הפרג)
ובהמשך קיבלתי גם רישיון לקנאביס רפואי.
מעבר לכאבים הגוף שלי הפך עייף ותשוש ככל שהזמן חלף, עד שמצאתי את עצמי בעיקר במיטה או שוכב על הספה. כל פעולה פשוטה, כמו למשל בישול ארוחה, הצריכה אח"כ מנוחה במיטה של מספר שעות.
בקיצור בתוך שלוש שנים הפכתי להיות אדם זקן ואני עדיין לא בן 50 שנה.
הפרקוסט והקנאביס עזרו לי נפשית להתמודד עם המצב, אבל פיזית המצב המשיך להתדרדר. חוץ מזה, עברתי שני אירועי לב וצנתורים.
לאחר שלוש שנים של התכנסות והסתגרות בבית לבדי, אכילה, חוסר פעילות ועלייה במשקל, הרגשתי שאם אני לא עושה שינוי דראסטי כלשהו, ימי ספורים ואף התחלתי להיפרד מבני משפחתי. עד כדי כך הייתה חזקה התחושה בתוכי.
אבל, התברר לי, שבתוכי יש כנראה גם את זה שלא מוכן עדיין לוותר ולהרים ידיים ומתוך כך הבשילה החלטה:
אני נוסע להודו.
כמו אז, לפני 18 שנה.
נוסע לשקם את עצמי.
להיות פעיל יותר, לרקוד, לאכול בריא יותר, לרזות, לעשות יוגה ומדיטציה, להתחבר לאנשים, לפתוח את הלב ואת הנשמה ובעיקר לפגוש את עצמי ולהקשיב ממש טוב.
אני כאן בהודו כבר כמעט ארבעה חודשים.
עדיין לא קל ועדיין יש רגעים רבים של ייאוש, אבל אני כאן ועדיין חי. עכשיו עושה יוגה מידי יום. נקרע מהמאמץ של תרגילי הבטן והגב אבל חורק שיניים ועושה. אני הרבה יותר פעיל, הולך, מטפס במדרגות מדי יום, אוכל יותר ירקות ופירות ופחות מטוגנים וסוכרים. ובעיקר אני פוגש אנשים, חברים, חברות, מדבר איתם ומשתף אותם על מצבי.
הקטע המעניין הוא שמרבית האנשים שאני פוגש מעריכים את גילי בפחות מ- 35 שנים ומתקשים להאמין שיש לי ילדה או טו טו בת 23 , ושאני עצמי תיכף בן 50.
זה הקשה עלי עוד יותר להכיר במציאות העכשווית שלי.
לקח לי זמן להכיר בכך, עד כמה מצבי הגופני התדרדר במהירות והפך להיות של אדם זקן. אני הולך לאט כמו אדם בן 90, אבל מטפס כל יום על ההר ויורד חזרה הבייתה.
מה שאנשים עושים ברבע שעה, לי לוקח שעה.
אני עדיין לוקח כדור פרקוסט מידי מספר שעות, שמשכך את הכאבים, אבל בימים האחרונים הפחתתי משמעותית. הכאב עדיין עצום והכאב הנפשי הנלווה הוא גדול. זה קשה לי מאוד כשאין חשק להתחיל עם בחורה, כי אין כוח להיפגש, לדבר ולקשקש, אבל גם על זה אני עובד ולא מוותר.
מי שהייתי פעם ומה שהיה גופי פעם השתנה. זה מי שאני עכשיו ועדיין נותרו בי איכויות ועוצמות, אני מקפיד להזכיר לעצמי. אני עדיין מעניין, עדיין מצחיק, עדיין תקשורתי.
אני עדיין כאן, חי לגמרי ועוד לא אמרתי את המילה האחרונה.
בסוף החודש חוזר ארצה לכשלושה חודשים ואז חזרה להודו להמשך השיקום שלי, להמשך המאבק על חיי.