יום יום - נקיון

לפני כמה חודשים התחלתי בתהליך ניקוי שאינו דורש מטאטא או סמרטוט אבל בהחלט דורש ממני השקעה רבה של אנרגיה ותשומת לב.

התחלתי לנקות מחיי את הצעקות.

צעקות היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, לאימי יש בעיה במיתרי הקול שגורם לכך שקול דיבורה הרגיל הוא די חזק ולכן כשהיא רצתה להבהיר לי ולאחיי שמה שאנו עושים אינו לרוחה והגבירה את עוצמת קול הדיבור שלה היא למעשה צעקה.

ככה גדלתי, התרגלתי ופתאום מצאתי שגם אני מדברת חזק וצועקת.

האמת, לא מדויק להגיד שמצאתי את עצמי צועקת, יותר נכון יהיה לומר שבני בן ה- 15.5 וביתי בת ה-13.5 התחילו להעיר לי שאפסיק כל הזמן לצעוק עליהם.

בהתחלה הכחשתי, הכי קל, אבל לאחר שהערותיהם לא פסקו החלטתי להפסיק להכחיש ולהתחיל להתמודד ולנסות להפסיק לצעוק.

עצם המודעות לנושא וההחלטה שלי להתמודד איתו כבר הועילה לתהליך הניקוי אבל עוד הייתי רחוקה מלעבור את ״מבחן הרס\"ר״ (זה שמעביר אצבע על חלקו העליון של המשקוף כדי לגלות ששם עדיין יש אבק).

לאחר שהבנתי שאני עוד רחוקה הגעתי להחלטה שאני זקוקה לעזרה מקצועית, ממש כמו לרכוש את שואב האבק הכי טוב פניתי לעזרה של פסיכולוגית שתנחה אותי להמשך הדרך.

היום, לאחר כשלושה חודשי עבודה לבד ואיתה, אני בהחלט יכולה להעיד שאני די קרובה לעבור את המבחן, הילדים פחות מתלוננים והאווירה בבית מרגישה כמעט נקייה מצעקות.

ברור לי שזה לא הסוף, ניקיון טוב צריך להקפיד לשמר.

אני גאה היום להרגיש נקייה מצעקות ושמחה שהצלחתי במשימה.

ולמי שלא מכיר את היסטורית הכתובה שלי אז אני גם כותבת שירים והשיר הבא נכתב במשימה אחת עוד לפני הבלוג, רק מלחשוב על הנושא, תהנו:

צועדת בדרך

כבר שנים שאני הולכת באותה הדרך

כן זו שמרגישה לי בטוחה ומוכרת

אותה הדרך בה ראיתי את אימי צועדת

הדרך שחשבתי שהיא הנכונה



פזמון:

זו הדרך בה אני נוטה לכעוס

זה דרך בה אני נוטה לצעוק

וככל שהחיים מתקדמים

אני מרגישה ספקות והרהורים



הדרך אמנם מוכרת אבל,

הסביבה משתנה, החיים מתפתחים

הצעקות לא מועילות

הכעסים מחרבים מבפנים



פתחתי במבצע ניקיון רציני

מטר אחרי מטר את השביל המוכר

לעקור כל עשב, להוציא את הקוצים

לפנות מקומות חדשים לפרחים



עוד לא השלמתי את כולה

אך אין לי ספק שאני משתנה

כבר יותר קל לצעוד, יש פחות מכשולים

ויש גם בדרך יותר חיוכים