בוקר טוב
מבין אותך לגמרי ומסכים עם הדעה שלך.
קודם כל, אלו הם החיים שלך ואת לוקחת אחריות עליהם
את ההרגשה, כאבים או כל דבר אחר שיש, רק אנו המנותחים מרגישים ולא אנשים שלא היו שם או עוברים, את מה שאנו עוברים.
נכון, צריך להתחשב בדעת אנשים מקצועיים, אבל אם אין מניעה רפואית לעשות ויש החלטה רפואית ואת רואה זאת כפתרון הנכון ביותר עבורך אז לכי עם הלב שלך.
אצלי גם היו מעט התנגדויות מהסביבה אבל אני הייתי חייב את הניתוח מהפן הבריאותי נטו ולכן בצעתי את המהלך הזה.
לאחר הניתוח, יש אנשים שלא מסתכלים עליך מרוב שהם מתביישים והבינו שטעו ויש אנשים שמעודדים ומפרגנים, כל אחד לוקח את זה למקום אחר וזה בסדר.
הכי חשוב, להיות שלם עם עצמך

התזונאית נגד כי היא מפחדת לאבד פרנסה, זו משוואה ממש פשוטה. היה לי אותו דבר עם הדיאטנית שלי- אבל הבהרתי לה בדיוק מה דעתי בנושא אז היא סתמה

הי יקירה, מצטערת מראש אם אני הולכת קצת לבאס אותך בתגובתי, אך אני מציעה שתחשבי ברצינות על מה שהתזונאית שלך אמרה לך. נכון שכל סביבתך רוצה בטובתך, אך הם לא יודעים מה ההשלכות וסיכויי ההצלחה של הניתוח. אם את אכן חווה הרבה אפיזודות של אכילה רגשית, הם לא יעלמו לאחר הניתוח, אלא ההיפך, במרבית המקרים, כמעט תמיד הן מחמירות לאחר ניתוח בריאטרי. גם אם אוכלים מעט בכל פעם, את לא תצליחי למצות את פוטנציאל ההרזיה שהניתוח יכול לספק לך כמו שתוכלי למצות אם תעשי את הניתוח לאחר הטיפול באכילה הרגשית. כמו שהזהרתי קודם, האכילה הרגשית עלולה להחמיר לאחר הניתוח, ויחד עם זאת גם מצב הרוח. אסביר מעט: אם קשה לך להתמודד במצבים רגשיים מסוימים והאכילה מרגיעה אותך, מה יקרה לאחר הניתוח? את תאכלי כמה ביסים ותסתמי מהר ואז מה ירגיע אותך? אז עלולים לקרות 2 דברים: או שתמשיכי לאכול עד למצב מסכן בריאותית ומאוד מאוד כואב או שתקשיבי לקיבה שלך ותפסיקי לאכול אך תהיי במצב רגשי קשה כי לא יהיה מה שיסייע לך להתמודד. עצתי היא כך: למדי יחד עם התזונאית שלך איך את יכולה להתמודד שלא באמצעות האוכל, בדרך זו יהיו פעמים שתצליחי ויהיו פעמים שלא ואז האוכל יהיה שם בשבילך. כך תמשיכי לעשות עד שתפחיתי למינימום את מס' הפעמים בהם תפני לאוכל במצב רגשי קשה וכך תוכלי להיות יותר בטוחה שאם אכן תעברי ניתוח לא תהיי במצוקה ללא מענה בזמנים קשים ותדעי איך להתמודד. מקווה שהבהרתי מעט את העניין, אשמח לענות לך או לאחרים על שאלות נוספות בסוגיה. את מתמודדת עם בעיה שרבים פה חווים, לפני או לאחר ניתוח. כולנו איתך!

ell יקרה , סוגיה לא קלה ! אני לא חושבת שהמאמנת שלך אמרה משהו כי יש לה אינטרס כלכלי.. היא בהחלט האירה לך נקודה חשובה . חשוב לדעת שבוועדות לפני ניתוח יש ועבדת סוציאלית או פסיכולוגית (או ממין זכר כמובן) שאחת המטרות שלהם היא לבדוק הפרעות אכילה -מי שיש לו בולמוסי אכילה גדולים עלול לא להצליח בניתוח אם לא יטפל בזה קודם ולכן כל השאלות שנשאלות הן לא להכשל אלא לטובת המטופל, לוודא שהוא יצליח ... אני מניחה שלאחוז גבוה מהאנשים בעלי עודף המשקל (וגם לא ) וכאלה שעשו ניתח אוכלים אכילה רגשית , השאלה באיזו רמה מדובר. לכן חשוב מאוד המשך מעקב אחרי הניתוח . ותבדקי את את עצמך, לפני הסביבה ולפני המאמנת: האם את חושבת שעם קיבה קטנה יותר תוכלי להשתלט על אכילה רגשית ? האם את חושבת שהבעיה העיקרית היא לא אכילה רגשית ולכן ניתוח יכול לעזור לך ? זכרי שאופציית הניתוח תמיד פתוחה בפנייך, אז כל עוד יש התלבטות כדאי לחכות . ההיפך לא תמיד קיים ...

הי. אני בת 39 ושנים אכלתי אכילה רגשית, כל החיים בעצם. כולל הפרעות אכילה למיניהן. לאורך השנים הייתי בהמון טיפולים רגשיים. התקדמתי מבחינת מודעות וכו' אבל לא הצלחתי להיפטר מהרגלי האכילה ההרסניים.
לפני שנה החלטתי ללכת על ניתוח. אני חודש אחרי. חייבת לשתף אותך שזה לא קל.. כמו שרונית כתבה לך - פתאום אין לי לאן לברוח. מוצאת את עצמי עצבנית נורא, כועסת, מתוסכלת. אמנם הגוף מרגיש שבע הרבה יותר, אבל מה עם הנפש?
אין לי מספיק פרספקטיבה לומר לך האם אני ממליצה או לא, ובגדול אני שמחה על ה10 קג שירדו, כי לא הייתי מצליחה לרדת אחרת.
לפני הניתוח חשבתי שיהיה יותר קל.
היום אני רואה כמה זה לא פשוט.
לא יודעת אם יש טיפול שיכול לפתור בעיה של אכילה רגשית, בעיקר אם היא ותיקה ומושרשת..
וברור שכמעט כל מי ששמן אוכל אכילה רגשית.
השאלה באמת איפה את על הרצף. כי אצל כל אחד זה בעוצמות שונות.
בקיצור - אל תשללי את הפתרון הניתוחי, אבל קחי בחשבון שהוא ממש - אבל ממש - לא פיתרון קסם. והוא חייב להיות מלווה בתהליך נפשי מקביל.
אחרת אין סיכוי שזה יצליח לאורך שנים..