הי יקרה,
ברוכה השבה. מתארת לעצמי שהסופש האחרון יושב עליך ומכביד, ומפחיד. העובדה שלא היית כאן הרבה זמן וכן הצלחת להתמקד בחיים, מעידה על כך שאפשר. יש כל מיני מעידות ומהמורות בדרך. וייתכן שהיו טריגרים להתנהלות שאת מתארת שקרתה בסופש. דרכי ההתמודדות של ההפרעה בהחלט מחכות שם מעבר לפינה וכשקשה הן מופיעות לעיתים בעוצמה חזקה ולעיתים רק במחשבות. 
טוב שאת משתפת אותנו פה. מה לדעתך, מנסיונך בעבר, יעזור לך גם הפעם? 

וואו, אכן הרבה זמן! מה שלומך? האם בזמן בו לא כתבת כאן היה שיפור? אם כן - אלו הם כוחותיך וכל הכבוד לך על כך. מה קרה כעת? והאם אפשר כפי שמיכל ציינה לראות את סוף השבוע כחלק מהדרך? מה מחזיק אותך ברגעים שכאלה? שולחת חיבוק.

תאמת שלא היה ממש שיפור פשוט ניסיתי להתנתק ולהתמקד בטיפול , יש לי טיפול טוב אבל לצערי מצבי נשאר גרוע. אני מיואשת ולא רואה פתרון לא למחשבות, לא לסמפטומים. קשה

הי שוב, אני סקרנית לשמוע מה עושה את הטיפול ל״טוב״ מבחינתך? אני מבינה שהמצב עדיין קשה, אני לא יודעת כמה זמן את בתוך התהליך הטיפולי, אני כן יודעת שאין לזה חוקיות, וזה לוקח את הזמן שלו. מקוה שאת משתפת את המטפלות שלך בתחושותייך.

הי מיכל, מה שהוך אותו לטוב הוא שאני מצליחה להיפתח יותר ולחשוף יותר ונוגעת בדברים שבעבר לא היתי מעיזה. למרות זאת הסימפטומים מאד קשים.

אני מבינה. כאשר פותחים פצעים כואבים יש לנפש נטיה לשמור על עצמה שוב ושוב בדרך המוכרת שהיא במקרה שלך דרך הפרעת האכילה, דרך הסימפטומים הקשים. עם העיבוד של הדברים בטיפול, לאט לאט אומנם אבל בכל זאת, ישנה אפשרות שהסימפטומים יתחילו להירגע, כאשר המצוקה תהיה לנסבלת ואף תיטמע במי שאת היום, והעבר יקבל מקום שונה בהווה. אני מאמינה שאם תתמידי בטיפול ותמשיכי להיעזר תראי שינוי. תמשיכי. אני מבינה שזה מאד קשה ואף לעיתים מרגיש כבלתי נסבל. תיעזרי כמה שיותר. אל תישארי עם זה לבד. ואנחנו פה.

תודה מיכל, זה באמת מאד קשה ובעקר מייאש כאילו לא משנה מה אני אעשה זה לא יעבור. מרגישה שמבזבזת את זמני וחיי ואין כוח יותר למאבק האינסופי זה.

זה מזכיר לי את הפרעות החרדה שהיו לי, הייתה תקופה "נקייה" ואז בום התפרקות. אני חושבת שבהפרעות אכילה כמו בחרדה ההתפרקות היא חלק מהדרך. אני יודעת, זה מייאש, יש הרגשה שזה סתם בזבוז ובשביל מה צריך את הטיפול בכלל אם אני מתפרקת, יקירה, דעי לך שמתישהו זה יעבור, אני בטוחה ומאמינה שאת חזקה מאוד, אני בטוחה שאם תתמידי בטיפול עוד קצת זה יעזור לך להבין מה לעשות. בינתיים, שולחת חיבוק גדול ואם תרצי לדבר ולפרוק אני פה בשבילך

תודה על העידוד אבל לצערי הוא לא מעודד אותי. בהרגשה שלי מאז שהתחלתי טיפול מסודר ואחרי אשפוז מצבי רק נהיה גרוע יותר... ואני מרגישה באמת שאני מתפרקת.:apathetic::apathetic::apathetic:

קיבלתי אימל שהגיבו לי ובאתר ממש לא ברור למי מגיבים אז אם שאלת אותי- הייתי בטיפול אצל 4 פסיכולוגים שונים במשך 5 שנים כולל מעקב אצל דיאטנית מומחית ופסיכיאטר מומחה אני כבר שנתיים בלי שום טיפול :))

חברים, אני על סף ייאוש. אני בהריון - והבולמיה הזאת הורגת אותי, אני סובלת מדיכאון שאני מנסה להילחם בו אבל זה שואב אותי. אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד, אני לא רוצה לפגוע בתינוק /ת שלי. אני ממש מבקשת עזרה. מה עושים? רק מישהו שישמע וידבר איתי בבקשה! אני חלשה ועייפה. וניסיתי ללכת לשירות הפסיכלוגי הם סגרו את כל הדלתות - אין עם מי לדבר. אני מרגישה שאני יודעת איך זה להיות נרקומן - כי אני מכורה. אני לא עושה את זה בכוונה- אני מכורה לאוכל וזה חזק ממני. היום אני יכולה להגיד שאני יודעת להבין אנשים מכורים, אנשים שהצורך שלהם, הפיזי או הנפשי, המחשבות שלהם מנהלות אותם. המחשבות שלהם קובעות להם את העתיד. ברגע שהתחלתי לאכול - זהו! משם כבר המחשבות יגמרו אותי. תקיאי תקיאי תאכלי עוד וכל מה שאת אוהבת ואז תקיאי !! זה לא אני! כל מה שאני רוצה זה עזרה! בבקשה! יש פה מישה שאפשר לדבר איתו? אולי בסקייפ / מייל משהו? רק מישהו שישמע אותי. תודה

הי מישל, אני שומעת את מצוקתך. אני מבינה שפנית לעזרה ולא נתנו לך מענה. האם זה היה במסגרת טיפולית להפרעו אכילה? זה מאד חשוב שיהיו למטפלים כלים וניסיון מקצועי לעזור לך. אנא תכתבי לנו באיזו קופת חולים את ואזור בארץ וננסה להמליץ על מסגרת טיפולית מתאימה. במצבך אני מאמינה שיינסו לתת לך מענה בהקדם. ותוכלי להיתמך שם.

היי מישל, אני מצטערת לשמוע שאת סובלת. אני בטוחה שהסבל שלך הוא לא רק מהמחלה, אלא גם מהדאגה לבריאות התינוק ובריאותך שלך. אני שומעת את המצוקה והייאוש, ואני לא דוקטור לטיפול בהפרעות אכילה (לצערי)... אבל אם תרצי אוזן קשבת, אני כאן בשבילך.

בתור בולמית ב-30 השנים האחרונות, אני יכולה לומר שמדובר בתקופות. התקופה הנוכחית לא טובה מבחינתי, ולכן אני כאן. הסיבה הנוספת לכך שאני כאן היא שאחד הילדים שלי מתחיל לפתח סימפטומים דומים, אך אני אהיה שם עבורו ואעבור את זה אתו כדי שלא יהיה לבד וכדי שמצבו לא יחמיר. מצאתי מנטרה שעוזרת לי מאוד: הכאב לא יסתיים אם אעשה לעצמי משהו, הוא פשוט יעבור לאנשים שאני אוהבת. אני מעדיפה לסבול בעצמי, ולא להעביר הלאה אבל למה לתת לנשמות הטובות שעזרו לי להגיע למצבי כבולמית ליהנות מרשעותם? הם בסך הכול טיפשים/קנאים/מרושעים או כל השלושה גם יחד. אז עכשיו אני חייבת להקיא. זה כבר זוחל במעלה הגרון אבל אני אתעלם מזה, אשתה מה שצריך כדי להעביר את תחושת הבחילה ואמצא משהו שיעשה לי טוב - לכתוב כאן, למשל. זה פלסטר אבל לפחות הפצע המדמם לא פתוח.

תודה אנבלה על השיתוף. אכן, הכאב לעיתים בלתי נסבל, אך תמיד יש עוד אפשרויות להתמודד איתו. לפעמים המחשבה לפגוע בעצמך (לא את ספציפית, אלא באופן כללי) מרגיעה את החרדות, הקולות הפנימיים, אך זהו לא פיתרון מיטיב. חשוב להיתמך, וכן, פה זו גם אפשרות, להיכנס ולפרוק את שעל ליבכן. במקביל לתמיכה נפשית מקצועית יציבה אצל מטפלים המתמחים בהפרעות אכילה.