כולם אומרים לי שזה לא בסדר מה שעשיתי. שאני פוגעת בעצמי והורסת לעצמי את הגוף ואת החיים. שאני עדיין לא מבינה את ההשלכות ואת מה שאני גורמת לעצמי. שאני בסיכון ואני יכולה מחר שוב להתחיל לרדת. שוב פעם להיגרר לתוך המקום הזה.
אבל אני מבינה את ההשלכות. אני באמת מבינה.
אבל אני חושבת שזה בסדר. לא אכפת לי. המוח שלי כל כך מעוות שכל כך לא אכפת לי להרוס את הגוף שלי בשביל כמה קילוגרמים פחות. אני כבר לא יכולה לעלות על הגינס. הירכיים נראות לי כמו הדבר הכי שמן בעולם. אני לא יכולה לסבול את עצמי יותר.
אני מרגישה כל כך שמנה. הדבר הכי שמן שקיים בעולם הזה. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה כמה שמנה וגדולה אני ואני פשוט רוצה להקיא. אני לא יכולה יותר.
אני כל כך רוצה להיות כמו אדם נורמלי. אדם שאין לו קולות בראש. שהוא לא נמצא במלחמה נמתמדת עם עצמו ולא מתסתחרר כל היום במחשבות של כמה אני אוכלת כמה קלוריות כמה שמן כמה אני שמנה. אדם שלא מפחד מקוביית שוקולד או מסרב לאכול כמעט את כל האוכל הקיים רק בגלל שהוא משמין. אני רוצה להיות אדם שלא אכפת לו כמה הוא אוכל וכמה הוא משמין אני רוצה להיות אדם שלא אכפת לו לתקוע פחמימות כל היום. בן אדם שלא מסתל בתיעוב על הגוף שלו.
אבל אני לא. אני לעולם לא יהיה.
כי הדבר היחיד שלמדתי מכל זה שאין מוצא. אין שלום למלחמה שמתנהלת בתוך הראש. אולי אפשר להוריד את הנזק. אבל היא תמיד תהיה שם. לעולם לא תיעלם.....
אני שונאת את החיים