היי, כתבתי פה קצת בפורום בעבר, אני בת 23, עם רקע של גילוי עריות בתוך המשפחה בילדות,

והיסטוריה ארוכה של הרס עצמי והתעללות בגוף שכוללת תפרים, אלכוהול, סמים, תרופות, אכילת יתר רגשית, הרעבות והקאות.

אני לא נכנסת לפרטים כי אני יודעת שזה אסור, אבל בכללי-

מגיל 8 סובלת מעודף משקל כל החיים. עד אז הייתי ילדה מקל.

היתה לי אכילה רגשית קשה, מלווה בהמון אשם ובושה, מחביאה פחיות קולה מתחת למיטה, חפיסת שוקולד מתחת לכרית וכו'.

הגעתי לעודף משקל (המשקל הכי גבוה שהייתי בו) לפני שלוש שנים.

לפני שנתיים התפרצה הפוסט טראומה וההכרה בהתעללות של אבי בי, ויחד איתה המשקל התחיל לצנוח.

הרעבות נוראיות, לפעמים ימים של צום. עד לפני כשנה זה היה מלווה בפעילות גופנית אינטנסיבית.

הורדתי בערך 30 ק"ג והגעתי למשקל יחסית נמוך, תוך כדי חזרה אכילה רגשית, ממש בולמוסים, ותוך בערך חודשיים עליתי 7-8 קילוגרם.

בחודשיים שלאחר מכן ניסיתי והצלחתי לרדת שוב במשקל, והמצב הדרדר עד לאכילה מאוד מצומצמת, צומות, והשלתי מעליי בשלושה חודשים האחרונים בסביבות ה12 ק"ג.

בסיבוב הזה (אחרי ההפסקה עם העלייה במשקל) הגעתי לשיאים מבחינת ההפרעות אכילה.

קשה לי מאוד לאכול ליד אנשים, הקולות בראש חזקים - גם אם אמרו לי שרזיתי זה אומר שאני שמנה וצריכה לרזות,

אם לא אומרים לי (במקום טיפולי למשל) אני חושבת שאני שמנה ולא רואים את הירידה במשקל ולכן אני צריכה לרזות,

כל אינטראקציה מלבה את המחשבות והקולות בראש.

אני מרגישה מאוד אשמה ומבוכה על כל מזון שאני מכניסה לפה.

למרות שהעצמות כבר התחילו לבלוט, ואמבטיות בחודשיים האחרונים הפכו לבלתי נסבלות, עצמות הגב, האגן ועצם הזנב ממש כואבות במגע עם האמבטיה וזה נהיה לי קשה אפילו רק לשכב באמבטייה.

הידיים והרגליים כבר מאבדות תחושה, ויש ימים שעור הפנים נראה חיוורצהוב, רגעים שאני מרגישה צניחות, כאילו אני עומדת להתעלף.

קראתי את הסימנים הפיזיים לאנורקסיה והנה הם מופיעים אצלי, בחלקם ובצורה מעטה,

והראש עדיין אומר לי שזה לא הסימנים האמיתיים ואני הרי גם ככה כן אוכלת אז זה לא שאין לי חסרים.

בדיקות דם תקינות מלבד שומנים וסוכר גבוהים בצום.

לחץ דם והדופק שלי יחסית מהירים בגלל הPTSD ואני מקבלת דרלין להורדת קצב לב פעמיים ביום.

מבחינת המדדים של המשקל אני ממש בהתחלה אבל זה נכנס כבר למדדים של תת משקל.

אני לא מוכנה לקבל טיפול ומצד שני מרגישה חוסר אונים, ניסיתי להתאבד פעמיים בחודשיים האחרונים, אשפזו אותי לשבוע על סף מוות. אחרי זה הייתי מאושפזת חודש בשער מנשה, שבמהלכו ירדתי בערך כ4 ק"ג.

אני מרגישה במצוקה אל מול הראש שמוביל אותי אל מקום רע אבל לא מסוגל להבין את המצב כיום,

ירדתי מידות בכל הבגדים, ואני עדיין מרגישה מאוד שמנה וכאילו כל גרם של שומן הוא תחת אור של חדר ניתוח.

כרגע אני נמצאת במרכז יום לטיפול בנפגעות זנות, אני לא משתמשת בכלל ועוברת בדיקות שתן, לא חותכת כרגע,

יחסית במצב טוב (לפי הקליניקה כאילו).

ובגלל שכל ההרס העצמי והשליטה מתנקז למזון, משקל ואכילה אני כבר מרגישה שהעניין מתחיל לצאת משליטה.

בדיוק לפני שבוע יצאתי מאישפוז יחסית ארוך של חודש, וסבלתי מבולמוסים עד שבת בערב, ללא הקאות אבל עם צורך גדול להקיא.

מיום ראשון שנכנסתי למרכז יום בפעם הראשונה כבר נעלתי את הפה, אני מכריחה את עצמי לאכול יוגורט עם פרי, סלט עם גבינה, קצת לחם שחור.

המהירות שבה עברתי מהבולמוסים חזרה ללסתום את הפה היא קיצונית, והמעבר הוא ממש קיצוני, כאילו שולט בי מישהו אחר.

דיברתי עם המטפלים שלי במסגרות שאם זה יגיע למשקל מסויים אני אגש לקבל טיפול. הבעיה היא שהמשקל הוא ממש לא רחוק (אולי 6 ק"ג) והBMI שאני אכנס איתו לטיפול הוא 15.8 - כבר אנורקסיה חמורה. ואני יודעת שאם עכשיו אני לא מסוגלת לקבל טיפול אז בטח לא כשאני כבר ארד במשקל סוףסוף, לא אסכים שמישהו יכריח אותי לאכול ולהשמין.

כרגע אני לא מקבלת שום טיפול תזונאי וגם לא מאובחנת בהפרעות אכילה, בעיה נוספת,

כי מבחינתי עד שרופא יישב מולי ויגיד לי "את חולה באנורקסיה" רק אז אני אאמין לו וגם אז אני לא אאמין, כי אני עדיין לא מרגישה.

אני מאוד במצוקה מרגישה מנוהלת על ידי כוח שאין לי הרבה שליטה עליו, ושגם מאיים עליי שאם אני אעלה במשקללא אתמיד בדיאטה הוא יאכיל אותי מרורים בדמות סמים, אלכוהול, פציעה עצמית ופציעה על ידי מין, ספורט כפייתי ואו הקאות וכו'.

אני מרגישה שאם אני לוקחת לקול הזה את השליטה הוא מתעצבן ממש ממש אבל, ומתחיל להפוך את המצב שלי להרסני מאוד,

אני נאטמת וכועסת ויש לי קולות שמאיימים עליי בראש שהם יחזירו לי באלכוהול, פציעה וכו' , ואסור לי כרגע להגיע למצב הזה

כי אני לא אוכל להישאר במרכז יום!

מצד שני, יש תחושה מהגורמים המטפלים בי, של שקט מוזר כזה, אם אני לא אדבר על ההפרעת אכילה אז כבר פחות מדברים איתי על משקל, אוכל, מה אכלת וכו' - והראש שלי לוקח את זה כאישור של: "את רואה? אם המצב באמת היה קשה או אמיתי אז היו מתייחסים לזה כבר וזה שלא מתייחסים לזה או מדברים על זה איתך זה רק אומר שהכל בראש שלך".



אבודה וחסרת אונים, מה לעשות? לא מסוגלת ללכת לדיאטנית כרגע, רק במשקל שהצבתי לעצמי שהוא משקל שאני צריכה להתחיל להיות מטופלת אבל כשאני אגיע אליו אני יודעת בפנים שאני לא אתן לאף אחד להרוס את העמל הרב שהשקעתי ובטח שלא לגרום לי להשמנה.