היי
קטונתי מלהציע לך משהו בומבסטי אולם אם מעניין אותך אנחנו קבוצה של אנשים שסובלים מבעיות כאלו ואחרות, ללא תשלום, נפגשים פעם בשבוע בימי ראשון ברמת גן ב1900 . אם מעניין אותך את מוזמנת להגיע עצמאית ולספר - שוב אנחנו קבוצת מדוכאים וכו שיכולים להבין ולהכיל מישהי כמוך. אם את מעונינת את יכולה להגיע או להתקשר 0543126010.

שלום לך יקרה. קראתי את מה שכתבת והרגשתי הרבה כאב על מה שקורה איתך. נראה כאילו את הולכת צעד קדימה ואז נסוגה צעד אחורה, קדימה, מבטלת ואחורה ומצטערת וכל ה״ריקוד״ הזה מעייף אותך למוות. את כותבת כאן ונוגעת בלב של אנשים ובאותה נשימה כותבת שאולי גם לא תקראי מה שכותבים. את נפתחת לפני אנשים ואז מצטערת שעשית זאת את נסגרת ואז את כועסת על עצמך שלא היית פתוחה. לעיתים, מצב זה נגרם בשל דיכאון ולפעמים התנהלות כזו גורמת בעצמה לדיכאון....האם את יכולה להגיד מתי כל זה התחיל?, האם תמיד כך היו הדברים?

הי. מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אני בעלת היסטוריה מפוארת של חרדות וקשיים בלימודים ובמקום העבודה. עם ההקדמה הזו, למדתי דבר או שניים. ובכן, ההתמודדות שלנו עם מקום העבודה משולה להתמודדות בחברה ברמה הכי ראשונית. ויותר מזה- בעבודה אנחנו נדרשים לבצע פעולות, ואחרכך נשפטים על הפעולות שעשינו. ראשית, יש הבדל גדול מאוד בין להיות שכיר לבין להיות עצמאי. כעצמאי אתה נדרש להיות משווק, מחולל של רעיון, לייצג את מה שאתה מוכר ולהסתדר עם לקוחות, שהם מיני בוסים שיכולים להתהפך עליך. כשכיר אתה "טים פלייר" ואתה גם "שליח" של הבוס שלך. אתה נדרש למיומנויות חברתיות בתחום הפוליטיקה במובן החיובי- איך להרגיע אנשים, איך לא להלחיץ את הבוס שלך, איך לפתור קונפליקטים בלי לעשות הרבה רעש, איך לטעות ולא להרגיש כמו אפס אלא לסלוח לעצמך, איך לגרום לבוס שלך להראות טוב ובמקביל לא תמיד לקבל את החרא שלו. אפשר לסכם את זה כפאסיב אגרסיב. לפי מה שאני למדתי, ליצור קשרים קרובים מדי עם חברים לעבודה זה קצת מסוכן. עדיף להיות בקשרי ידידות רחוקים. וגם להיות בצד באירועים חברתיים זה לא נורא. אנשים מתייחסים אליך קצת יותר בזהירות וזה טוב. אם את רוצה להמשיך להיות שכירה את צריכה לפתח עור עבה ולהתחיל קצת עם פוליטיקה. ולשבת ולבכות זה בדיוק ההפך. בשביל מה את בוכה? בשביל המשכורת העלובה? בשביל הבוסית? תתחילי להיות את קצת בוסית ותשתלטי על החיים שלך. תיהי קצת גנגסטרית. תנסי להשתלט על החיים במקום שהחיים ישתלטו עליך. את כנראה מפחדת, מפחדת להכשל, מפחדת להיות בלי חברים. תביני שהכל זה משחק. החיים זה משחק. תשימי על המפגרים בעבודה קצת פחות. תאהבי את עצמך. תחשבי יותר במונחים של "כרישה" ולא במונחים של "אוגר שמתחבא בתוך הנסורת עם הקקי". תגדלי עמוד שדרה, תאמיני בעצמך, תנסי קצת לסדר אחרים, לא בקטע רע, רק כדי שיהיה לך יותר קל בחיים המחורבנים האלו. את יודעת מה מרגיז אותי? שגברים באופן גורף סטטיסטית פחות חרדתיים מנשים, יותר לוקחים קרדיט על ההצלחות שלהם, ויותר מתעלמים מהפאשלות שלהם, ויש להם מיומנויות חברתיות טובות יותר. והפלא ופלא- הם מרוויחים יותר, ונמצאים בעמדות בכירות יותר גם במדינות מערביות מאוד. את לא צריכה לאהוב את מי שאת עובדת איתו או את הבוסית שלך. את צריכה לקרוא אותם. מה הם אוהבים? מה החולשה שלהם? מה הם שונאים? ולהתנהג בהתאם כדי להסתדר איתם. את צריכה לצאת מעצמך, מהרצונות שלך, מהבכי שלך, ולהתחיל להתבונן על הסביבה שלך, ולראות איך את משתמשת בה.

אני הייתי במקום שלך ..... קומי ותעזבי את מקום העבודה שלך במיידי ואז הכל ישתנה לטובה.
אל תפחדי לעשות את הצעד הזה.
אם תשארי שם המצב שלך רק יחמיר מבחינה נפשית 
אסור להשאר במקום שלא טוב בו

אני כותב הכל מניסיון אישי
 

יקרה, 
אשמח לדעת מה את חושבת על שלל המחשבות שנכתבו כתשובות.  אפשר לחשוב ביחד ונשמע שאת זקוקה לעזרה. אחכה לאיתות קטן.  מה את אומרת? 

ברור שקל להגיד וקשה לעשות. אני סובלת מאותו מצב כמו שלך, זוכרת? למה את חושבת שאני פה וקוראת את מה שאת כותבת. אני לא פסיכולוגית. אני בן אדם פצוע לגמרי בדיוק איך שאת רשמת. החיים שלי סובבים סביב לחץ וחרדות מהעבודה. תסתכלי על השם שלי. חרדת ביצוע. השבוע כל לילה חלמתי על העבודה. יש לי שני סוגי סיוטים: סיוט אחד שבו אני עובדת - כל הלילה עובדת, כאילו הסטייט אוף מיינד של העבודה, כאילו אני חושבת ופותרת דברים, רק כשאני קמה בבוקר אני מבינה שהכל היה שטויות במיץ. פתרתי דברים שלא קיימים. הסיוט השני זה שאומרים לי שעשיתי עבודה גרועה, או ששכחתי משהו. אז אני קמה באמצע הלילה ו-עובדת. וגם אני מרגישה שלא משנה מה אעשה, גם אם אהיה קופאית בסופר, אני אסבול. אז הלכתי לפסיכולוג שנים והוא לא עזר לי. ואז אמרו לי לקחת ציפרלקס באופן קבוע. וניסיתי מדיטציה אבל המחשבות שלי רעות מדי ועושות לי סבל. וכלום לא עזר. אבל אני מאמינה. אני מאמינה שאני יכולה לצאת מזה. גם אם אף אחד לא "נותן" לי פתרון. כי כנראה אין פתרון. יש לי מחלה, היא מחלה כרונית, והיא מתלבשת על הנושא ההשרדותי הזה של העבודה. אני מניחה שאם היא לא היתה מתלבשת על עבודה היא היתה מתלבשת על חרדה מבריאות או משהו אחר. אז מה אני בנתיים עושה? מנסה להמציא לי דרכי מחשבה אחרות שישככו את החרדה שלי. למשל- כמו שכתבתי קודם- לנסות לא לפחד. זה נשמע בנאלי, ודבילי. אבל ממש להגיד לעצמי- אני לא זברה (קורבן אוכל עשב) אלא אני נמר (תוקפן ומחושב). ומנסה כל יום לשנות את איך שאני חושבת על דברים. נורא קל להגיד הא? אבל המציאות היא שאנחנו יצורים מאוד פרימיטיביים. וככה אנחנו חושבים, ואנחנו יכולים לשנות את מה שאנחנו חושבים, אם אנחנו מאמינים בעצמנו. מצטערת שזה לא מתקרב ללעזור לך, ושזו עצה דבילית כל כך, ברור ש"תקחי ציפרלקס" זה הרבה יותר הגיוני וקל, והרבה יותר קל לומר "קל להגיד" ו"כלום לא עוזר לי". אולי יש לך עצה בשבילי? משהו שעזר לך, אפילו קצת, יום אחד שהיה קל יותר מימים אחרים בגיהנום שלך? אני אשמח לשמוע, זה יעזור לי.