שאלה מעניינת
רונן אני חושבת שאתה צודק, יש הרבה דברים שיכולים להיכנס לקטגוריה של "בשביל זה כדאי לחיות" והם לגמרי סובייקטיביים. וגם, כיוון שלא ניתנה לנו יכולת הניבוי אז תמיד ירחף סימן שאלה על מה הדברים שאולי יהיו בעתיד שלנו  ושווה לחיות עבורם. ואני לא מדברת על הילדים שיתקדמו בחיים ושווה לחכות לנקודות הציון המעניינות שיגיעו כי זה די צפוי, אני מדברת על דברים קטנים יותר כמו איזו הופעה שנצפה בה וממש נהנה אבל היום אנחנו כלל לא יודעים על קיומה. דברים מהסוג הזה. וכן לפעמים אם פורטים את היום ליחידות קטנות, אפשר גם בו למצוא את היחידה ה"שווה חיים".

זהו דיון חשוב שיוצא לי לעסוק בו פעמים רבות. 
אני מוצא, בדרך כלל, שלכל אחד יש קו אדום גמיש באשר לפגיעה באיכות החיים שאותה מוכן לספוג. הקו האדום הזה גמיש כי מיקומו משתנה בהתאם למצב הרוח והראייה הרחבה שקיימת באותו רגע.

 הרבה מציינים דברים מוכרים שבשבילם שווה לחיות ואני זוכר שיחה עם מטופל שבה תיאר לי את הסקרנות והציפייה לקראת העתיד. שהוא מחכה לדברים שלא יודע מה יהיה בהם כמו: איזו טכנולוגיה עוד ימציאו, האם יהיה פה שלום, איך הרפואה תתקדם (ובתוכה גם הכלים השיקומיים שיוכלו להציע לו), מה עוד ילמד, איזה אנשים ייצא לו לפגוש.

עד השיחה עימו לא חשבתי על הדברים הללו, והוא הדביק אותי בסקרנות ובציפייה לחוויות שאני לא יודע מהן...

אני רוצה להציע נקודת מבט דומה אבל שונה: לא להידבק לחוויה או ארוע או עניין ספציפי אלא לחוויה כוללת: היום (עד כה) היה לי יום רגיל ודי לא מיוחד: בבוקר הגיע מישהו לתקן לנו את הגג בבית. הוא גם פינה חפץ מהגינה. עזרתי לו קצת בצורה מאד מוגבלת ונפגשתי עם חברתי הטרשת. שיחקתי עם בנותי במשחק קלפים - הקדמה לקראת הצום. מצטער אבל הייתי חייב להתעדכן בפרטי הויכוח  אודות בית כנסת בקיבוץ. (אני בעד). התארגנתי על ספר מאמזון ולפני אכלנו צהריים. "רבתי" עם ביתי הקטנה. אמנם נראה משעמם לחלוטין אבל אני מאד מעריך: הייתי אבא ובעל ואפילו עשיתי משהו בשביל עצמי. כן, אני נכה, מוגבל וקרוב לוודאי שיהיה הרבה יותר קשה, אבל החוויה הכללית, הגדולה טובה. וזה חיים. יכול להיות יותר טוב אבל עכשיו ממש ממש בסדר.

שלא יהיה ספק - אני אפיקורס גמור ולא מתכנן לבקר בבית הכנסת. אני פשוט מאמין שצריך לתת לכל אחד להאמין במה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.