אלינור היקרה,
ממה שידוע לי הפרטים הללו אינם נכונים. ממליץ לך להתקשר לקול הבריאות *5400 ולשאול אותם. אינך חייבת להקליד תעודת זהות אם אינך מעוניינת.
ממה שידוע לי את יכולה בהמלצת הפסיכיאטר להגיע לאשפוז יום ואת זקוקה, בעקבות הרפורמה לטופס 17 מהקופה. מעבר לכך כיום לא ניתן להגיע ישירות לאשפוז יום לאחר אשפוז מלא (אני יודע זה חסר הגיון) אלא לאחר "תקופת צינון"
אם לא מסייעים לך בקו הבריאות את מוזמנת לכתוב לי ואנסה לברר עוד בעצמי.

את מספרת שהצלחת להיעזר במסגרת אשפוז יום, למרות הקושי. אחת מהמטרות של אשפוז יום היא לסייע גם לבנות ולייסד עוגנים מחוץ לאשפוז, חוגים, התנדבות, עבודה חלקית. האם היה תהליך כזה גם בטיפול שלך ?
האם תוכלי לספר קצת מתי החלה שוב ההידרדרות וסביב מה ?

תודה על התגובות.
טל, לשאלותיך - בילדותי סבלתי מטראומה ממושכת שגרמה לדיכאונות וחרדות ולבעיית אמון באנשים. במשך שנים ניסיתי להתמודד עם כך בעצמי וגם באמצעות טיפולים פסיכולוגיים פרטיים אך זה לא עזר ועם הזמן המצב הידרדר והתקשיתי לתפקד מבחינה חברתית ותעסוקתית כך שבסופו של דבר ,בגיל 34, פניתי לעזרה במרפאת בריאות הנפש .
לאחר האשפוז יום הראשון עברתי ועדה של ביטוח לאומי ונתנו לי קצבת נכות זמנית לשלוש שנים ושירותי סל שיקום. כיום אני מקבלת עזרה מדיור מוגן ועובדת במפעל מוגן . ניסיתי ללכת לשני חוגים במסגרת עמיתים אך זה לא עשה לי טוב כי זה גרם לי להרגיש חריגה.
מההכרות שלי עם עצמי , האפיזודות הקשות של הדיכאון גורמות לי להתנתק מכולם, ולעזוב כל מסגרת שאני נמצאת בה ולאחר שהדיכאון עובר (לאחר כמה חודשים) אני מנסה לקום על הרגליים אך בונה את חיי מחדש, מההתחלה, בונה קשרים חדשים , חברים חדשים , מקומות עבודה חדשים ולעתים גם מקום מגורים חדש . כך יוצא שבמשך רוב חיי אני צועדת צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה.
התקשרתי לקול הבריאות ואמרו לי שהם אינם יודעים אם זה אכן נכון שאינני יכולה לקבל הפניה מהפסיכיאטר והציעו לי להסתכל באתר שלהם ולבדוק את הזכויות שלי, בעקבות הרפורמה.
הם גם אמרו שייתכן שהפסיכיאטר לא נותן את ההפניה בגלל שאין כרגע מקומות פנויים באשפוז יום .
אודה לך אם תסייע לי לברר לגבי החוקים החדשים של הרפורמה בכל הנוגע לאשפוז יום

תודה

תודה טל, זה מאוד יעזור לי.
הרגשתי חריגה בגלל שהסטטוס החברתי שלי לא תואם לאנשים אחרים בגילי. אני בת 37 עוד מעט, רווקה, ללא ילדים, וללא זהות מקצועית מוגדרת...
אני לא בטוחה אם ההסתגרות שלי נובעת מחרדה גבוהה אני חושבת שזה נובע יותר מחוסר חשק וחוסר עניין בחיים.
כשאני לא בדיכאון אני מתמודדת עם חרדות ואני כבר יודעת לזהות את ההבדל בניהם.
עם חרדות יותר קל לי להתמודד אך עדיין לא למדתי איך להתנהל בזמן דיכאון...
יכול להיות שבגלל שאינני יודעת איך להתמודד עם הדיכאון אז נוצרת תחושה של אובדן שליטה וייתכן שזה מעצים את החרדות

אלינור היקרה,
שוחחתי הבוקר עם מזכירת המחלה (אשפוז יום באיכילוב), היא אמרה שאת אמורה לבקש מהפסיכיאטר המטפל שלך מכתב בו הוא ממליץ לך על אשפוז יום. כפי שאמרתי היא אישרה שאין שום צורך שתהי באשפוז מלא טרם אשפוז יום (ההפך הוא הנכון, לא ניתן שיהיה רצף). במידה ותחיליטי להגיע לאיכילוב את מוזמנת ליצור קשר ואתן לך את המספר שלה (למרות שהוא גם באינטרנט).
אם בכל זאת את מתקשה מול הפסיכיאטרית שלך את מוזמנת להתקשר אלי וננסה לפתור את ההתנגדות שלו ביחד.
לגבי הרגשתיך החריגה. אכן לרוב נשים בגיל 37 הינן נשואות ו/או עם ילדים אך לפחות בת"א שזו עיר גדולה למדי, זו תופעה נפוצה למדי. אני יכול להבין שאת מתקשה למצוא את הזהות שלך ללא קשר רגשי משמעותי וללא קריירה ברורה, כי בימינו אלו שני דברים שמאוד מגדירים את הזהות שלנו. אין ספק שאלו נושאים שאפשר וכדאי לקדם ולהתבונן בהם בטיפול.
האם את מצליחה להנות מדברים בחיים, מה לגבי חברות או ידידים, האם יש מישהו לחלוק עימו או שתחושת החריגות מובילה גם לבדידות חברתית
כאן אם את זקוקה

תודה טל
אני גרה בצפון הארץ ולא בתל אביב, וייתכן שהנהלים שונים בכל בית חולים כי היום הלכתי למיון בבית חולים פסיכאטרי וגם שם נאמר לי שהאפשרות היחידה להגיע לאשפוז יום היא רק דרך אשפוז מלא.
להגיע לאשפוז יום באיכילוב מהצפון זה כבר יהיה קשה מדיי עבורי וגם יקר מבחינת הנסיעות.
מחר אפגש שוב עם הפסיכאטר שלי ואשאל אותו לגבי טיפול יום במרפאות אחרות בארץ , שקרובות אליי מבחינה גיאוגרפית.
כרגע אני די מתנתקת מחברים כי אני מרגישה מאוד שלילית ומרירה כך שאני לא רוצה לפגוע באף אחד. גם אני בוכה די הרבה במהלך היום ואינני רוצה לבכות ליד אנשים אחרים ,לא רוצה לגרום להם לתחושה רעה. גם אין לי ממש חברים טובים, אילו יותר חברים שלפעמים אנחנו נפגשים , פעם בשבועיים ולפעמים גם פעם בחודש.
לפעמים אני מצליחה להנות מדברים קטנים כמו לראות סרט או לשחק עם החתולה שלי ולפעמים תחושת הריקנות כל כך גדולה כך שאין לי חשק לעשות כלום
 

טל- לבסוף התפנה מקום בטיפול יום במרפאת נהריה ואני אגיע לשם לפגישת הכרות ראשונה עם הצוות בשבוע הבא.
אורית- תודה על הדאגה , אני בן אדם די מופנם וקשה לי לשתף במה שעובר עליי אך יש את העובדת סוציאלית שלי שאני בקשר איתה כבר שנה ואני מצליחה להיפתח אליה . בנוסף אני מאלצת את עצמי להפגש עם חברים ועם המשפחה אבל גם איתם אני מרגישה לבד כך שזה לא ממש משפר את המצב רוח

אלינור,  שמח לשמוע שמצאת מסגרת מכילה. אני מצטרף לדבריה של אורית וחושב שבטיפול הקרוב חשוב שתתמקדי גם בהבנת הקושי שלך לשתף ולהיפתח,  נשמח שתעדכני על קורתיך.  כאן אם את זקוקה