דיכאון, ברמה כזו או אחרת, מלווה אותי הרבה שנים. אף פעם לא הלכתי לטיפול ותמיד התמודדתי לבד. הסתדרתי. שקיעה במחשבות/פנטזיות על מוות מלוות אותי און אנד אוף. פחות בקטע של להתאבד (למרות שגם על זה חשבתי) אלא יותר בקטע של לפנטז על למות. שמישהו יעשה את ההחלטה בשבילי- לקוות שתדרוס אותי מכונית, להיקלע לאיזה פיגוע, מחלה קשה שתבוא מהר ותהרוג אותי מהר וכו'. 

ה"רציונל" מאחורי המחשבות האלה הוא שא)לא אצטרך להרוג את עצמי ולגרום בכך צער וכאב למי שאשאיר מאחור ב) אם אמות לא אצטרך להתמודד עם כל הדברים שקשים לי. עם הזוגיות המקרטעת, האמהות שמתגלה כמשהו שאני לא ממש טובה בו, הפן המקצועי שלא מתרומם. אם אמות בעלי ימצא מישהי אחרת במהירות, הילדים שלי יזכרו אותי חלקית ותמיד אשאר להם בזכרון כאיזו אמא אידיאלית במקום האכזבה הבלתי נמנעת, כלכלית כנראה אשפר את מצב המשפחה עם ביטוח החיים שלי. 

מצד שני, פנטזיות המוות שלי לא עולות כדי מחשבות על פעולה אקטיבית כך שאני לא בטוחה שהן ממש נחשבות ל"מחשבות אובדניות". מה שבטוח הוא שזה כנראה כיוון מחשבה לא ממש בריא. העניין הוא שרוב הזמן אני לא מרגישה עצובה במיוחד. אני פשוט נורא נורא מותשת והקונצרטה שבד"כ עוזרת להפרעת הקשב והריכוז שלי הופכת לפחות אפקטיבית.