שלום,

אני בת 22. לפני כשנה וחצי סיימתי טיפול פסיכולוגי, במהלכו אובחנתי עם דיסתימיה. הטיפול ערך כשנה והיה משמעותי מאוד. הוא עזר לי להתגבר על התקפי חרדה יומיומיים ולצאת מהדכדוך הקבוע שהייתי בו. עלתה גם האופציה להסתייע בטיפול תרופתי, אך באותה העת הרגשתי שהטיפול הפסיכותרפי מספק לי את מה שאני צריכה.
מאז הטיפול סיימתי שירות קבע כקצינה, עבדתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. כל הזמן הזה הרגשתי טוב יותר, חזקה ומלאת מוטיבציה, למרות שנדרש לי זמן להתרגל לאזרחות (אחרי שירות צבאי מורכב בתפקיד רגיש). התחלתי גם את הלימודים בציפייה מרובה, אני עושה כושר באופן קבוע, ושומרת על ממוצע הציונים שלי ועל חיי חברה.

בחודשיים האחרונים חלה ירידת מתח כלשהי, שמתבטאת במוטיבציה ירודה ותחושת חרדה קלה. אני זקוקה ליותר שעות שינה (10-14 שעות) ולפעמים, בייחוד בסופי שבוע, נשארת במיטה גם אחרי שהתעוררתי, עם תחושת חוסר כיוון. אני חסרת ריכוז (מתקשה לקרוא ספרים, מכריחה את עצמי לקרוא את חומרי הלימוד) ולעיתים קרובות חסרת תיאבון. עם זאת, לא חזרו התחושות הקשות שליוו אותי בתקופת הדיכאון, כמו ערך עצמי ירוד, התקפי חרדה, ותחושה של חוסר תקווה.

הירידה הזו בתפקוד אינה סיסטמטית, יש ימים טובים מאוד ויש ימים שאני מרגישה בהם אבודה.
עשיתי מעקב כללי אחרי התנודות במצב הרוח שלי, ונראה שיש קשר לתסמונת קדם וסתית - במשך שבועיים לפני קבלת המחזור התחושות הללו מתגברות, לפעמים בצורה קיצונית, בייחוד החרדה והעצבות.

רציתי לדעת מהם אופני הטיפול וכיצד מאבחנים ממה אני סובלת?
מכיוון שכבר אובחנתי עם דיסתימיה, אני חוששת שבתקופות הירודות הדיכאון יתגבר לכדי מצב שבו ישאר תמיד.
אני לא מרגישה צורך בטיפול פסיכולוגי (זה כביכול "דיכאון ריק" - לא מתלווים אליו הקשיים הרגשיים שהיו לי), האם יש טיפול תרופתי מתאים?

תודה רבה מראש