נשמה בוכיה, לא נדחפת ולא חפרת סתם, כאן זה המקום לדבר....

קטונתי מלהעניק לך פתרון למכלול הדברים שהצגת, איתם אתה מתמודד.

אבל מבחינת פתרון כלכלי שיעזור לך לטפל בעצמך טוב יותר, אז אולי מגיע לך לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי.

בשביל מה יש ביטוח לאומי? אם לא בשביל לתת לך לעבור את המשבר הזה? אולי מגיע לך כל חודש תמיכה מסודרת?

כמובן שזה תלוי בהרבה דברים וביניהם כמה אתה מרוויח מעבודה, אבל אין לך מה להפסיד.

אתה יכול לשאול האם מגיע לך משהו מביטוח לאומי

את הביטוח הלאומי בעצמו (לא סומך שיגידו לך)

את החברות למימוש זכויות למינהן או עו"ד למיניהם, תלך רק אל מי שלא לוקח כסף מראש.

יש חברה אחת כזו שקוראים לה החברה המרכזית למימוש זכויות ובטח יש עוד.

תעדכן אם עשית משהו,

תזכור, לכל אדם בעולם שלנו יש מטרה, פשוט צריך למצוא אותה.

שהחיים יאירו לך ושתראה את זה שהם מאירים לך

שלום חויתי, תודה על התגובה,
אין לי שום זכאות לנכות משום סוג שהוא ואין סיבה מוצקדת לתמיכה מביטוח לאומי, וגם אם היה לא הייתי רוצה, זה רק היה מחמיר את המצב שלי.

לגבי זכויות מיוחדות, אין, מכיוון שאני סכרתי בדקתי זאת כבר אבל כמו שאומרים , אני לא מספיק חולה ..
בעבר היו לי מטרות והיה לי כח מניע פנימי , אך תהפוכות החיים דיכאו את הכח המניע הזה והמטרות התפוגגו ונעלמו.

תודה בכל מקרה על התגובה וההתייחסות.

ניסיתי תקופה מסויימת ESTO שקיבלתי מרופא משפחה, אך לא הרגשתי שום שינוי , 
ניסיתי גם תמצית פרחי באך שקיבלתי מנוטרופאתית גם ללא השפעה.
באופן כללי, כדורים סטנדרטיים כמעט ולא משפיעים עליי (גם במחלות גוף שונות)
חשבתי שאולי כמה לילות של שינה טובה ישפרו את ההרגשה וניסיתי לקחת בונדורמין ונשארתי ערני בדיוק באותה מידה.

לא פירטת הרבה.. והכדורים שרשמת בתגובה האחרונה חלשים באפקט שלהם.. אז אין על מה להתפלא בכלל... ניסית טיפול עם כדורים נורמלי למשך חודש ומעלה? שיחות עם פסיכולוג. לפחות כמה מפגשים. וכמובן עם שיתוף פעולה?.. נשמע שהכאב שלך יש מקור וצריך רק לטפל בו

חדד, מבחינת כדורים לא לקחתי משהו אחר. לגבי פסיכולוג כתבתי שהייתי והייתי גם בקאוצ'ינג.

ולגבי לנסות תרופות למשך חודש ויותר , כאן קיימת בעיה נוספת, אני באופי שלי צריך לראות השפעה בטווח כמעט מיידי,
אחרת אני לא מתמיד.  וכך גם עם תרופות מכול סוג שהו, אני צריך להרגיש שינוי בטווח מיידי על מנת שאתמיד.
לגבי פירוט, קשה לפרט כאן את הכל כי זה הרבה דברים, אבל אם אני ינסה לתמצת כדי להבהיר את המצב , אז המצב הוא שאני אדם ללא חברים רק קולגות לעבודה וגם זה מרחוק, ללא זוגיות, לא יוצר לבילויים או לנופש כי אין עם מי, אין לי עם מי לדבר ולפעמים עוברים ימים עד שאני מדבר עם אדם כלשהו, אני שקוע בחובות שכדי לעמוד בהחזר שלהם אני צריך להרוויח משכורת מעל לממוצע וצריך לחשבן אפילו על כוס קפה מחוץ לבית, בשנה האחרונה פיטרו אותי מעבודתי לאחר ותתק של שנים ולא הצלחתי למצוא עבודה, אני אדם שמן שלכשעצמו פוגע בבטחון העצמי, ועכשיו נוסיף לכל זה היסטוריה של נישואים שהחברים של הבת זוג היו יותר חשובים ממני, וילדות שהיתה מלאה בהשפלות וקבלת מכות ובתקופה מסויימת גם נידוי מוחלט מהחברה בגלל חברה סגורה שלא היתה מוכנה לקבל ילד חדש שלא למד איתם ביסודי, כשסיימתי שרות צבאי אימי נפטרה והייתי מאוד קשור אליה אך אף אחד מאחיי לא עזר לי להתמודד עם האובדן ובכלל גם לא עזרו להתמודד עם אף משבר בחיי, וכך גם לאחר מותו של אבי לפני מספר שנים.ואפילו הערימו קשיים. יש לי לא מעט אחיינים ובני אחיינים שאף אחד מהם לא מביע אפילו שמץ של התעניינות בי, ולאורך השנים כל חבר או אדם שהיה קצת קרוב זה היה כי אני זה שייזמתי תמיד את הקשר ולא בא מהצד שלהם, וכשכבר התייאשתי והפסקתי ליזום אותם אנשים פשוט נעלמו ולא ניסו לשמור על קשר. מקווה שזה מתמצת בצורה יותר ברורה את ההתמודדויות שלי שהביאו אותי לאן שאני נמצא היום

כן, עשית מאמץ ופרסת בפנינו הרבה תיסכול מבני-אדם, וקשיים מעשיים בהתנהלות בחיים. כמובן שלא הכל ניתן לפיתרון ברגע, אבל אני מסכים עם קודמיי שלא מיצית את המאמץ התרופתי- אינני מתיימר שזה יפתור את הכל. כמובן שתרופות אינן מזור להכל- אבל אם תטפל בדיכאון שלך ותעלה את רמת האנרגיות והכוחות, וזה דבר שתרופות יכולות לעזור לו, יהיו לך יותר כוחות לנסות ולהתקדם. 'כאן קיימת בעיה נוספת, אני באופי שלי צריך לראות השפעה בטווח כמעט מיידי, אחרת אני לא מתמיד'- על זה אני יכול לאמר לך שעל מנת לעזור לעצמך נדרש גם ממך מאמץ- זה לא מעבר לכוחותיו של אדם לשאת 4-6 שבועות של התרגלות לתרופה! מה זה לעומת הסבל שעובר עליך? אז המלצתי החמה ללכת ולהתחיל בלטפל בעצמך תרופתית- לאחר מכן, ברצון נחשוב עמך הלאה.

נשמה ...קודם כל הגעת למקום הנכון ...כאן באתר תוכל לשפוך מתי שתרצה ואפילו כמה פעמים ביום את אשר על ליבך . תוכל לדבר בצאט עם אנשים . ויש לך קבוצה בשם רוצים להכיר . תוכל גם להפגש עם אנשים . אני נפגשתי עם חבר מכאן . אל תתיאש תפתח לעצמך פתח כדי שתראה אור בקצה המנהרה . יש אנשים טובים רחמנים מלאי נתינה ועזרה . לא כולם אגואיסטים שחושבים רק על כסף ועל עצמם . תפתח תדבר ותראה נפלאות . ..אתה במקום הנכון

באיזה מקום. היה אפשר להבחין בכך כבר בשורות הראשונות של מה שכתבת. אבל לפני שנגיע לטיפול.. חשוב שתבין ותקבל משהו חשוב.. אתה חי ושמח קודם כל בשביל עצמך. אח"כ בשביל אחרים.. כמובן שאדם לבד זה לא דבר טוב כשלעצמו. אבל זה יכול להשתנות אם תאפשר. לגבי טיפול.. אני מכיר את הבעיה היטב.. אבל אין ברירה.. יש דברים שלוקחים זמן. ודורשים שיתוף פעולה. אין כדורים שיתנו לך השפעה תוך שבוע.. אולי באופן זמני. אבל אז יש ירידה ושוב עליה מתונה.. זה לא קל יותר.. לא יצא לי להכיר שיטת טיפול כלשהי לדיכאון שתספק לך השפעה מידית.. אז למרות הכל. הטיפול ה'מסורתי' נראה עדיף.. כמובן שידורים לא מהווים טיפול כמו שנאמר כבר.. הם לא באמת פותרים את הבעיה. אבל הם יכולים להקל על הסימפטומים.. בדומה למשכך כאבים.. קשה להתמיד כי ישנה ציפיה לשינוי. ובגלל שאין במה להתעסק. אז מצפים לזה. ומתייאשים כשזה לא מגיע.. אז אני ממליץ לנסות משהו אחר.. תקח את הכדורים מבלי לצפות לדבר.. תכניס לך אותם לסדר היום כמו דברים בסיסים אחרים. כמו שטיפת פנים וצחצוח שיניים.. מה יש לך להפסיד? עוד רגע של פעולה קטנה? אם לא יעזור. לא הפסדת הרבה. אבל אם כן. יש התחלה של התקדמות.. תגדיר לעצמך checkpoint אחרי חודש וחצי מהתחלה השימוש בהם. עד אז. פשוט לקחת בזמן קבוע בלי 'לבדוק' האם יש השפעה או לא.. אותו דבר לגבי טיפול פסיכולוגי. ממה שכתבת. נראה שאתה מצפה מהפסיכולוג שהוא יקל מעליך את התחושות והכאב שאתה נושא. מבלי שתצטרך לעשות יותר מדי. תקן אותי אם אני טועה.. גם כאן. זה בלתי אפשרי.. המטרה של הפסיכותרפיה. היא להוציא ולשחרר.. נכון שזה קשה. כואב ולפעמים אפילו מרגיש לא קשור בכלל. אבל כאן כבר אחרי פריקה או 2 אתה כבר תוכל להרגיש הקלה מסוימת. נכון שלא יותר מדי. אבל מספיק בשביל לתת מוטיבציה לעוד.. תן לזה הזדמנות אמיתית.. דבר נוסף. צינת שאתה בדיכאון 3 שנים. אבל לפי הפירוט. אני חושב שאולי קצת יותר.. או שזה בא והלך בתקופות מסוימות בחיים שלך. כמובן שאני לא יכול לאבחן. אבל זו אפשרות.. ויכול להיות שזו גם סיבה אחת לכך שיש לך קשיים ליצור קשרים.. בטח שעם הדור הצעיר יותר. אחיינים וכו'. הם בדר"כ עם יותר שמחת חיים. וקצת קשה להתחבר למישהו שהוא בכיוון ההפוך.. עם זאת. זה ניתן לשינוי.. אם תרצה ותאפשר. גם אתה תוכל להרגיש שמחה אמיתית שוב. וזה אפשרי.. הכל תלוי בך. תקום ותחליט שאתה רוצה חיים טובים יותר.! ושאתה מוכן להילחם בזה. ותראה שזה אפשרי.

ראשית , לגבי כדורים אני מוכן לנסות ואשמח לקבל המלצות .
לגבי להיפתח, אני פתוח והייתי פתוח רק שגיליתי שזה לא עזר. 
חדד, כל מה שכתבת , זה בדיוק ההפך המוחלט ממני , וכנראה שלא ממש הבנת בין השורות.
עם האחיינים אין חיבור כי אין עם מי שיהיה חיבור, לא יכול להיות חיבור עם אחיינים שאתה לא שומע מהם ולא ממש מעניין אותם מה קורה וגם כשפעם בשנה נפגשים זה השיחה מצידם מסתכמת בשלום ומה המצב. 
כשהייתי אצל פסיכולוג וגם עכשיו אני לא מצפה שהוא יקל את תחושות הכאב, אני כן מצפה שיתן לי כלים להתמודד, ולא שישב שעה יקשיב ו-10 דקות לפני הסוף ישאל אותי מה אני חושב על זה. גם בפסיכולוגיה יש את השיטה הזו ויש שיטה קוגניטיבית שמכוונת להתמודדות ושינוי חשיבה. 
אין לי בעיה עם אנשים שיש להם שמחת חיים בדיוק ההפך, בייחוד שאני הייתי אחד כזה שהיה מלא שמחת חיים.
ליצור קשרים עם אחרים תמיד היה לי קשה בשלב הראשוני בעיקר בגלל שכילד שמן תמיד הייתי דחוי ולכן הייתי ביישן ומופנם אבל לא בדכאון. וכן בשנים האחרונות הפכתי לדכאוני, סגור מכיוון שגיליתי שכל מה שאני עושה ולא משנה כמה פתוח וכמה שמחת חיים תהיה לי אני תמיד נמצא באותו מצב. הגעתי לנקודה שאחרי כל כך הרבה שנים של מלחמות וניסיונות לשמר קשרים קצת נמאס , כואב שזה מגיע רק מהצד שלי , איך מישהו יכול להגיד שהוא חבר אם הוא אף פעם לא מתקשר סתם לשאול מה המצב? עברתי לא מעט תהפוכות בחיי לטוב ולרע ואני לא מתלונן עליהם, כן מציק לי שתמיד עברתי לבד, ואני יצטט מישהו ששוחחתי איתו על הדברים ומה שהוא אמר מתאר ומסביר את הכל: "אתה מחבק , דואג ועוזר לכולם בלי שיהיה לך איכפת מכלום, אבל כשלך כואב מי מחבק אותך? " 
ואם תקרא טוב את הדברים שכתבתי קודם , אתה תראה שרשמתי שאני צריך מישהו שיניע אותי , מישהו שיכוון , לא מישהו שיעשה את העבודה בשבילי. להגיד לקום ולהחליט שאני רוצה חיים טובים יותר  ושאני מוכן להילחם בזה זה משפט יפה אך אני לא יודע אם יש לך רקע בפסיכולוגיה אבל אדם שהוא דכאוני ומברך ומוכן לקבל מוות (כמוני) לעולם לא יכול לקום ולהחליט דבר כזה, אדם כזה בדרך כלל זקוק שילווו אותו קצת ויראו לו שיכול להיות טוב יותר.
אם אדם דכאוני שרוצה למות יקום ויחליט דברים כאלה הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים היו מחוסרי עבודה .
ולגבי התרופות אני ממש לא מחפש תרופה שתפטור את הדברים, אבל כן אני מחפש משהו שיקל על ההרגשה כדי שיהיה קל יותר להתמודד, אולי אני חריג אבל אישית אני כבר לא מסוגל להתמודד ולהילחם בכל כך הרבה חזיתות , לכן הציפייה שלי מהתרופות זה להקל את ההרגשה כדי שיהיה אפשר להתמודד עם כל חזית בתורה .
חדד, אני מציע שתקרא שוב את הדברים שכתבתי ותנסה להבין את מה שכתבתי ולא בין השורות, לא כתבתי כאן דברים שהם בין השורות, אני מניח שתופתע לגלות שניסיתי טיפול פסיכולוגי (יותר מ-2 מפגשים ) וניסיתי אימון אישי ועוד דברים. ואני מאלה שמאמינים שכל בעיה יכולה להיפתר בכוח המוח , הבעיה שלמוח אצלי כבר אין כוח .

ואני יוסיף עוד הערה קטנה, 
ניסיתי להוציר דברים באמצעות בלוג, מי שירצה לקבל יותק רקע על התחושות שלי , הנה קישור לבלוג שכתבתי, שמתאר קצת מהדברים שאני מרגיש בצורה יותר מעמיקה.http://www.tapuz.co.il/blog/net/UserBlog.aspx?FolderName=lonelyguy&skip=1

נשמה בוכייה יקרה. אני שמחה שהגעת לכאן ועוד יותר אשמח אם תוכל לראות את הידיים המושטות אלייך ולקחת אותם... ממה שאתה כותב עולה שאלה גדולה לגבי המשמעות שאתה חש ביחס לחיים. אתה מבקש משהו מאוד חשוב, לחזור להיות האדם שהיית. ספר יותר על איך היית ומה קרה?, מה נשבר או נשחק לך בחיים?

שלום אורית , אני רואה את הידיים המושטות כאן, וברור לי שכל אחד מושיט בדרכו שלו. הבעיה שלי היא שאני אדם שמודע לבעיות שלו ומודע גם למקורות שלהם, בחלק מהמקרים אני מודע גם לפתרון, וכפי שציינתי קודם לכן, זה מלחמה עצמית בהרבה חזיתות שנמשכת כבר הרבה זמן והכוחות אזלו.
זה נכון שאני רוצה לחזור להיות האדם שהייתי, או לפחות חצי מזה. אני ינסה לתמצת איך הייתי , הייתי אדם אופטימי, שמאמין ביכולת של עצמי , הייתי אדם שאוהב לבלות ולהנות , אדם שרואה בחורה יפה מסוגל להתאהב די בקלות, אדם שמקיף את עצמו בחברים וצריך חיי חברה, הייתי אדם שלא מפחד מכלום ותמיד מוכן לצעוד בראש ולהתנדב ולעשות, תמיד עם חיוך שבא עמוק מבפנים, ומה שנשבר ונשחק לי בחיים זה "הארה" שהכל מזוייף, הייתי נשוי תקופה קצרה של שנה לאישה שבכל מצב שלא יהיה החברים שלה היו בעדיפות עלי, כל אלו שחשבתי שהם חברים טובים והגדירו עצמם כך גיליתי שהם ממש לא, התחלתי לראות שאם אני לא יוזם את הקשר איתם אני לא קיים מבחינתם, שמתי לב שאם אני לא מזמין אותם לארוחות על האש הם לא באים סתם לכוס קפה, אם אני לא מתקשר הם לא מתקשרים, אם אני לא מזמין אותם לפעילות הם לא מזמינים אותי, כן, אני יכול להבין שיש אנשים שהם כאלה, אבל כולם ?? כל מי שסובב אותי הוא כך?? , היו לי לפני הנישואים מערכות זוגיות עם נשים, כ-11 בנות זוג, כולן הסתיימו בכך שבגדו בי ואני מתכוון פיזית בגדו בי עם אחרים, וגם עם גרושתי , זו היתה סוג של בגידה. שמעתי כל כך הרבה פעמים "מי שתהיה איתך תזכה" ומצד שני שמעתי אותם מדברים על חברות שמחפשות קשר אמיתי ובחור טוב ומעולם לא קיבלתי הצעה להכרות , מלבד מספר פעמים בודדות, וזה היה עם זו מישהי גם שמנה, כאילו שאם היא שמנה ואני שמן זה בסיס להתאמה. תמיד הייתי אוזן קשבת לכולם וכולם באו אליי עם הבעיות שלהם שאני יעזור לפתור, וכשאני פעמים בודדות באתי עם בעיות שלי הרגשתי ושמעתי בשיחה את חוסר העניין וחוסר הסבלנות להקשיב. ובשלב מסויים פשוט נשברתי, נמאס לי להיות זה שיוזם, זה שדוחף, זה שעושה, התחלתי להרגיש שאני נדחף, להרגיש שאני רוצה שמישהו גם ישמע אותי, שפעם בחיים מישהו יעשה משהו בשבילי בשביל לשמר את קשר החברות. להוסיף לכל זה גם היו תנודות קיצוניות בתחום המקצועי וקריסה כלכלית , ופשוט נשברתי מלהתמודד עם הכל לבד, נשברתי מזה שבכל יום שעובר אין לי אדם אחד שאוכל לשתף קצת במה שעובר עליי, מישהו שארגיש שאני יכול להישען עליו לכמה דקות , מישהו שינסה לעודד אותי קצת. וכן, אותם אנשים שחשבתי אותם כחברים קרובים ידעו ויודעים חלק מהדברים. חלק מאותם חברים שהיו קרובים בעבר הם חברים מהעבודה, ואיתם הדברים נשברו כשלי תמיד סיפרו שלא מסתדר להפגש אפילו לקפה בגלל עומס אבל להיפגש ביניהם לקפה אין להם עומס. וחברים אחרים להיפגש עם חברים שלהם אין להם עומס אבל איתי עמוס להם. אז פשוט נשברתי , נמאס לי להיות חבר שרק כשצריכים אותו .. אולי אני חברה כל כך גרועה , ואם כן אז לפחות היו רומזים מה כל כך גרוע בי. וזהו , זה הדברים ששברו אותי לחלוטין ונמאס לי פשוט להלחם על דברים שהם מזוייפים , אני אדם שנותן את כולו לקשר , נמאס לי להיות רק הצד שנותן, מאז תקופת הנערות אני רק נותן ורק מקבל סטירות.

היי נשמה בוכיה,

נשמע שאתה כבר הרבה מאוד שנים מרגיש בודד מאוד, עד כדי כך שתחושת הבדידות משתלטת לך על כל החיים ומפריעה לך לתפקד. אמנם אתה ממשיך ללכת לעבודה מדי יום אך זו כבר נהייתה מטלה קשה לביצוע, מאחר ואתה מרגיש שאתה צריך להכריח את עצמך ללכת.. אתה מרגיש שהחברים שלך לא באמת חברים ונראה לי שזה תורם לתחושת הבדידות הכללית... 

 קראתי את ההודעה שלך וקלטתי ממך הרבה ייאוש ובלבול.. אמרת שזה נובע מחוסר בטחון ושגם לא הייתה לך זוגיות ב 13 שנים האחרונות, מה שבטח מוסיף לתחושת הבדידות שלך.

יקירי, אני חושבת שאתה מבקש עזרה אבל בגלל הבלאגן של המחשבות בראשך אתה לא מצליח להתמקד ולא יודע אפילו מאיפה להתחיל לבקש ובאיזה נושא. יכול להיות שבתור התחלה יועיל לך לדבר עם מישהו, רק על מנת לפרוק ואולי גם על מנת להרגיש קצת פחות בודד.

הייתי רוצה להפנות אותך לאתר סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), באתר קיים צ'אט שמופעל ע"י מתנדבים ותוכל לדבר שם בצורה אנונימית עם מתנדב או מתנדבת על כל מה שמטריד אותך...

מקווה שנוכל לעזור ושיהיה סופ"ש נעים.

שלך,

מתנדבת סה"ר

היי נשמה בוכיה, אני רוצה להזדהות עם הדברים הקשים שאתה מעלה. אתה מתאר חוויות מאד קשות של האכזבה מאנשים שסובבים אותך. דע, שמה שתיארת מאפיין אנשים רבים, ואילו אתה ניחנת ברגישות ולכן קשה לך לעכל את הקרירות מהסביבה. על מה היו מבוססים היחסים עם החברים? האם בעת הקשר הרגשת הדדיות? לפעמים אנשים מאד לא רגישים וחושבים על טובתם האישית. אתה נשמע לי טיפוס מדהים, חם, חכם. ואין לי ספק שאתה תקום על רגליך ועוד תרכוש חברים חדשים ותמשיך הלאה. האם יש לך עזרה טיפולית להתמודד?

היי המבולבל, קלעת לאחת מנקודות התורפה שלי , אני אכן רגיש יתר על המידה, ואפילו דברים שטותיים בחיי היום יום יכולים לרגש אותי ולגרום לי להזיל דמעה. 
עם החברים חשבתי שהרגשתי הדדיות, לאורך זמן רב הייתי די עיוור לכך , עד שפעם אחת פתאום הרגשתי שאין כלום הדדי, רובם היו חברים לעבודה כי לא היו לי ממש חיים מחות לעבודה, כשהרגשתי שאין הדדיות התחלתי לצנן את היחסים, הרגשתי שאין סיבה להעניק אם זה לא משהו הדדי, וחלקם שהרגישו את זה גם דיברנו על הדברים , והם הציגו שאכן יש בינינו קשר עמוק שהו מעבר לקשרי עבודה, אבל כמו שאומרים, דיבורים לחוד ומעשים לחוד.  תודה על מילות העידוד , שלצערי כרגע אין בי הרבה אמונה בעצמי או ביכולות שלי. הרבה אנשים ו"חברים" אמרו לי בדיוק מה שכתבת, שאני טיפוס מדהים, חם, נעים וכו', מצד שני אף אחד מהם לא רואה אותי מעבר למעגל הצרכים האישיים שלו. אני פשוט לא קיים בעיניהם, וזה נכון לא רק לחברים לעבודה, אני רואה את הדברים סביבי ועוד יותר היום בעידן הפייסבוק, איך אנשים שהיו איתי החל מהתיכון ועד היום שומרים על קשר אך לא איתי, אפילו פגישת מחזור שהיתה לא ידעתי עליה. אז למה לאהוב את עצמי? כנראה משהו בי לקוי בצורה עמוקה.
ולשאלתך , לא אין לי כרגע שום עזרה טיפולית להתמודד עם הדברים וגם כשנסיתי לקבל זה לא ממש עזר להתמודדות. רק כשהייתי בתהליך של קואצ'ינג אישי זה קצת עזר אבל התפוגג מהר , והבעיה בהתמדה בכך היא העלויות שכרגע מהוות מכשול עבורי.

שלום סהר תמיכה, 
תודה על הדברים שנאמרו, שיקפת את הדברים שלי בצורה נכונה וטובה, אני ינסה לפנות לצאט, 
לאחרונה אני מאבד סבלנות מהר מאוד בשיחות צאט, אבל אני ינסה.

תודה

נשמה בוכייה יקרה. אני מבינה את מה שאתה אומר ואת תחושת הכעס והכישלון, שהובילו לדיכאון. מאידך, אני מרגישה שישנה סיבה לדברים אינני מכירה אותך יחד עם זאת קשה לי להאמין שכל מי שהיית איתו רק רצה לקחת ולא להיות איתך. אני בטוחה שזה מה שאתה מרגיש וחווה ואינני רוצה להתוכח עם הוודאות שאתה חש מאידך, מנסיוני כאשר בודקים לעומק פתאום מגלים שפה ושם כן היו אנשים ויכול להיות שבאופן לא מודע אתה דחית אותם ויתרה מזו יכול להיות שיש משהו בתקשורת שלך שלא מאפשר להגיע אלייך אולי אנשים מאמינים שכך אתה בנוי לסייע להם וללכת...אני בטוחה שניתן ואפשר לפרוץ את המעגל הזה אבל אתה מוכרח להיאבק ולהתחיל להילחם על מה שאתה רוצה שיהיה לך. לאחרונה הייתי בסדנה שנקראת "דה ווקינד" והיא עובדת בדיוק על החוויה שאתה מתאר. אני מבינה שאתה מרגיש שכולם מסתדרים וכולם מוצאים את עצמם אבל גם זו אחיזת עיניים. ראה כאן, למעלה מ11.000 אנשים ורבים חשים כמוך. ראשית אני מציעה לפנות לפסיכיאטר ולחפש תרופהש"תרים" אותך ובמקביל לחפש את הטיפול שיאפשר לך לצאת אל האור. נשמה יקרה, אני משוכנעת שאתה כל כך נעול בחוויה הרגשית הקשה שלך שכבר שנים אינך פתוח לשום התנסות אחרת. האם תהיה מוכן לוותר על העמדה הכועסת והכואבת ולשים רגל בחוץ?

היי אורית ,
האמת היא שנלחמתי בעמדה הכועסת והכואבת עד שראיתי שכל ניסיון שאני עושה מביא אותי לאותו מצב, הרבה פעמים נלחמתי בעצמי והלכתי נגד הרצונות או הרגשות שלי מתוך מחשבה של לצאת מנקודת ה"נוחות" של הכאב והפגיעות.
חוויתי כל כך הרבה אכזבות ופגיעות בכל ההיבטים, חברתי, זוגי, כלכלי ומשפחתי שכיום אני מפחד, אני מרגיש שאני לא יכול להכיל עוד אכזבה או כשלון. למרות זאת אני כן מוכן לשים רגל בחוץ, הפחד הכי גדול זה לעשות את זה לבד, בלי איזו שהיא משענת. בשלב ראשון הייתי שמח אם הייתי קם בבוקר ולא מרגיש מיואש שקמתי. ואם דחיתי מישהו הייתי שמח לדעת ולגלות איך עשיתי את זה. לגבי הפסיכיאטר, אני מבין שאני צריך ללכת אליו  ואני מבין שאני אולי צריך לקבל איזה טיפול תרופתי מסודר ויותר רציני ממה שרופא משפחה יכול לתת, אבל בתוך תוכי מנכר פחד עצום מזה, החינוך שהושרש בי הוא חינוך של פעם, שפסיכיאטר זה משהוא לא טוב .. כן, אני יודע שזה לא כך כיום, אבל חינוך שהושרש כילד קשה לשנות. אני גם אדם שבעיסוק שלי אני נפגש עם מאות אנשים ותמיד טבוע בי הפחד שמישהו שמכיר אותי יראה אותי...
אני יודע שאני מתוסבך ומלא סתירות פנימיות של רצון לשנות מצד אחד ומצד שני חוסר מאמץ לשנות.
גם אם אחליט לפנות לפסיכיאטר ולטיפול מסודר, איך אני יודע שאני בוחר באדם הנכון? אני מוכן לנסות לקחת כדורים באופן סדיר, למרות שיש לי מניעה מתרופות אינן טבעיות, אז איך אני יודע שאותו איש מקצוע לא סתם "דוחף" לי כדורים ולראות מה יעבוד ?  

היי שוב.. כמו שאמרתי קודם. מהדברים שכתבת בהתחלה. אפשר להבין הרבה. לזה התכוונתי 'בין השורות'.. ז"א שיש דברים שניתן להבין מתוך מה שכתבת. מבלי שתציין אותם.. בין במכוון ובין שלא בכוונה.. מצטער שזה לא הובן ברור.. אני בהחלט יכול להבין אותך. כי אם להיות כנה. אני במצב דומה.. ואני מכיר היטב את הקושי לפנות. אבל מה שמנסים לומר בעצם.. אם אתה לא תתחיל לפעול. אין ממש אפשרות לסייע.. אני יודע כמה קשה לנסות שוב אחרי פגיעה. ואיך ההרגשה בפניה מחדש. ואת ההרגשה של בשביל מה לנסות... אבל צריך לזכור שכל זה נובע מהדיכאון עצמו.. אז צריך לנסות לגייס כוחות בשביל צעד אחד. ומשם לנסות להמשיך.. בין אם זה עוזר ובין אם לא.. בנוסף. . לא לוותר בקלות.. אפשר לנסות לדבר עם הפסיכולוג גם על זה.. גם על השיחות עצמם. וראם בכל זאת לא מסתדר. אפשר למצוא מישהו אחר שכן יתאים לך.. לא כל מטופל מתאים לכם אחד.. ושוב. אני יודע שזה קשה. אבל לוותר לא עוזר.. רק מחזיר אותך למצב סטטי של לסבול בשקט.. לגבי קשרים חברתיים.. ניסיתי שלא לומר באופן ישיר. אבל כבר אמרו לפניי אז אני ינסה להיות ברור יותר.. גם אם מנסים להסתיר. הנוכחות של הדיכאון לפעמים מורגשת היטב למי שנמצא סביבך.. אז יכול להיות שאנשים באמת התחברו אליך ולא סתם הרגשת ככה. אבל הדיכאון גרם להתרחקות.. אנשים בדר"כ נמנעים מלהיות במצב כזה או בנוכחות אדם דכאוני. לכן חשוב קודם להתחיל לטפל בבעיה. ואז לנסות קשרים מחדש. לנסות להבין מה הגורם להתרחקות הזו בדיוק.. ואז הכל יכול להיראות אחרת..

היי חדד,

לגבי הנושא החברתי, לצערי ולשמחתי כמעט אף אחד עד היום לא יודע על המצב הדיכאוני שלי, ומעולם אני שידרתי דיכאון, כן היו מקרים שתוך כדי שיחות עלו דברים וציינתי שקיים קושי פיננסי או תעסוקתי אבל מעולם לא נתתי לזה להשפיע בשום דרך על המשך השיחה, יתרה על כך, לא פעם קיבלתי תגובות על איך זה שאני תמיד מחוייך וסבלני.
הבודדים שכן יודעים על חלק מהקשיים (סה"כ 3 אנשים), מהם דווקא הציפייה היא רק להיות חברים ולהיות שם כדי לתמוך ולעזור לדחוף קדימה, בשביל מה יש חברים שמוגדרים טובים אם בעת הצורך הם לא שם?
מעבר לכך, כל המצב הדיכאוני הגיע כתוצאה מהריחוק , הריחוק לא התחיל מאז הדיכאון.
לגבי עשיית הצעד לטיפול, נכון, מנסים אחד מנסים שני עד שמוצאים את מי שמתאים, אבל זה טוב למי שיש לו יכולת לממן את זה, כשאני במצב שאני לא בטוח שבסוף חודש יש לי מספיק כסף לקנות אוכל או לשלם משכנתא אז קצת קשה לחשוב על עלויות של 200-300 שקל בשבוע לפגישה שאולי תעבוד .
זו אחת הסיבות שכתבתי כאן, אולי גם לקבל המלצה על מישהו מומלץ או תרופה מומלצת שתעזור לעבור את השלב הראשוני כדי להתחיל במשהו ולא לעשות ניסיונות. 
וחדד היקר, שלא יתפרש לא נכון, אני מעריך את דעתך ומודה לך על הניסיונות שלך לעזור ולעודד.

אם הכוונה באמצעות קופת החולים אז ניסיתי, לאחר שאימי נפטרה לפני כ- 20 שנה המשפחה לא עזרה לי להתמודד עם המוות שלה (הייתי חייל והייתי מאוד קרוב אליה)  והיו עוד דברים שאגרתי בתוכי בתקופת המחלה שלה וכשכבר לא יכלתי להכיל יותר נעזרתי בהם, ובחודשים האחרונים גם, רק שזה מוגבל למספר פגישות , והם כוללים את הפגישות מלפני 20 שנה גם, כך שלא ממש נותר לי זכות מצידם.

אני ינסה לבדוק, קצת מפחיד אותי שאנשים שמכירים אותי יראו אותי שם, סטיגמות שבארץ עדיין קיימות.
אבל אני ינסה לבדוק את זה. 

ידידי היקר קודם כול חיבוק גדול מכולנו כאן והגעת למקום הנכון ואני מקווה שהצוות ידע להתיחס לנאמר בכובד ראש על מנת ליעץ לך. אני יכול להגיד לך רק דבר אחד. כל מה שצינת אאכן מביא לדיכאון בדידות חוסר ביטחון חוסר בחיי חברה וזוגיות. ואין לי שום דעה או עצה מיקצועית לתת לך אבל עצם זה שאתה כותב כאן ומשתף זה כבר דבר טוב. ואני מבין לליבך היו לי תקופות כאלה בחיי והבדידות הזאת היא מוות . אבל חושב שלא תשקע תנסה לטפל תנסה כדורים תנסה להכיר בחורה או להשקיע זמן בתחביב אהוב כל דבר שיתן לך מעט מצב רוח . בהצלחה חבר

נשמה בוכייה יקרה. שנס מותנייך ותתחיל בשינוי עכשיו. קבע עם פסיכיאטר, חפש טיפול, נסה לבדוק אופציות של עבודה. אני מסכימה עם המבולבל שיש בך רגישות קיצונית. יכול להיות שבמהלך חייך חווית תחושות של דחייה מאנשים שכלל לא התכוונו לתת לך תחושה כזו. אתה הולך בעולם עם תחושה של צריבה - כאב ומי שרק נושם לידך מפעיל את כל צופרי הכאב. אתה חי דרך משקפיים עם צבע מסויים ומאוד קשה לראות דברים אחרים דרך זגוגיות עכורות. דבר ראשון צריך לטפל במשקפיים. האמן לי שכשהזגוגיות תהינה שקופות תוכל לראות גם דברים יפים. מה דעתך?

רציתי להודות לכולם על העצות וההמלצות (לא אומר את זה בציניות)
מה שיש לי להגיד הוא יותר ביקורת בונה וחשוב לי לציין שאני אומר את הדברים הבאים לא בכעס, לא באכזבה ולא בשום דרך שמבקרת בייחוד את מי שהגיב לי עד עכשיו.
חברים יקרים, ההמלצה ללכת לפסיכיאטר או/ו פסיכולוג ידעתי גם בלי להיכנס לכאן, לא חיפשתי אישור חיצוני לכך.
מעבר לכך, אדם שנמצא במצב דיכאוני יירוד, שמאס בחיים להגיד לו לשנס מותניים, לקום ולעשות זה אבסורד מוחלט, כי אם הייתי מסוגל להביא את עצמי לשנס מותניים ולהתחיל לעשות לא הייתי במצב הזה או שהייתי יוצא ממנו ללא צורך בעזרה נוספת. 
כאשר נכנסתי וכתבתי כאן את הדברים הרובצים עליי קיוויתי (לא ציפיתי) שאוכל למצוא כאן המלצות, טיפים רעיונות איך להתמודד עם חלק מהדברים אולי אפילו רק עם אחד מהם. אולי לשמוע/לראות שיש טעם אחר לחיים.
כנראה שלמרות הניסיון במקצועי שיש לחלק מהמגיבים לא הצלחתם לקרוא בין השורות שכמו רבים אחרים במצבי אני זקוק להובלה, מישהו שיכוון איך עושים צעד ראשון. ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר זה אכן אולי יעזור (ודגש חמור על אולי) אבל גם צריך להבין שיש אנשים כמוני שהושרש בהם חינוך של פעם (לא בהכרח טוב) לגבי הנושא. ועל כמה וכמה שאני אדם שבעקרון שלו נגד תרופות בתרכובות כימיות. 
אורית, לא מדוייק הדברים שאמרת, כי עוד הרבה לפני הדכאון שאני נמצא בו הרבה דברים הפעילו צופרי כאב והרבה דברים הפעילו את הרגישות המוגזמת שנמצאת בי. אבל הצלחתי להתמודד עם זה בלי מאמץ רב, והיום, כן כל דבר מדליק את צופרי הכאב שבי ובכל פעם אני מגלה מחדש שאני צודק בכך.
בכל מקרה , כמו שאמרתי קיוויתי למצוא כאן המלצות, טיפים, "טריקים" להתמודדות, אולי גם סתם אוזן קשבת.
מכיוון שכל ההמלצות כאן הן סובבות רק סביב תרופות, והפניות לרופאים, אני אני לא אמשיך לכתוב כאן. אם מישהו ירצה לשוחח אשמח לשוחח איתו בהודעה אישית ולא בפורום הזה.
ובאמת אין בי לא כעס ולא אכזבה, רק שאני מוצא שהפורום הנ"ל אינו תורם לי רבות ושוב אני מודה לכל המגיבים על הרצון והכוונה.

כן מינרבה1 ניסיתי לאמץ כלב, אבל אני לא יודע אם זה התחושות שלי או שבאמת זה היה כך, הכלב נראה לי עצוב רוב הזמן. לדעתי מכיוון שאני לא יוצא הרבה והיציאות היחידות שהיו לכלב היו הטיולים במהלך היום. לכן בסופו של דבר מסרתי למשפחה שיכולה לתת לו יותר.

נשמה בוכייה יקרה. עצוב שכך אתה מרגיש. אני חושבת שאתה פורש מהר מדי ויכול להיות שזה מה שקורה לך בחיים. אנשים כאן מאוד מאוד רוצים להיות איתך, כל אחד על פי דרכו ועל פי מה שהוא יודע. אתה צודק, ישנן עוד הרבה הרבה דרכים לסייע לאדם שנמצא בדיכאון המצמית הזה, בתחושה שהכל שחור וכולם נגדו או לפחות לא בעדו אבל ישנן מספר מגבלות . האחת היא שלסוג הטיפים שאתה מבקש (ויש כאלו....אני כרגע במסע למציאת שיטות אלטרנטיביות לטיפול בדיכאון ומוצאת דרכים שונות ומגוונות ומרתקות שכלל אינן נמנות על השיטות הקונוונציונאליות) נדרשות יכולות כלכליות ו/או כוחות נפש וסבלנות ו/או תמיכה סביבתית רבה ואתה נשמה יקרה הצבת אתגר בהיותך חסר את הדברים הללו כרגע. בהינתן כל אלו, כרגע ודגש על כרגע ומתוך הזדהות למצוקה הרבה אנשים המליצו על מה שהם יודעים כמה שיכול "להרים" אותך מהר. או אז, כשתחוש יותר טוב ותארגן את חייך תוכל להתחיל במסע אחר.... אתה נשמע לי אדם מאוד אינטיליגנטי ואין לי כל ספק שעברת (ועובר) דברים קשים ומכאיבים וזאת ללא כל תמיכה. יחד עם זאת נראה לי שאתה מתייאש מהר מאוד כאשר אתה חש שלא מקבל את מבוקשך ואני בהחלט מבינה שמתוך הייאוש והמצוקה סף הסבלנות שלך הסובלנות אינם יכולים להכיל דברים שאינם "תפורים" עבור החוויה שלך. אנחנו רוצים להיות כאן עבורך והבחירה היא שלך בכל רגע ורגע.... איתך אורית

תודה אורית , אני מעריך את מה שהאנשים כאן המליצו והציעו ואני לא אומר את זה בציניות.
ציינת שאת במסע למציאת שיטות אלטרנטיביות לטיפול, אני מאמין שבסוף המסע שלך את תגלי שהדברים שכתבת שנדרשת יכולת כלכלית, סביבתית וכוחות נפש אלו הן דברים שנכונים למי שרוצה להתעשר , השיטות האלטרנטיביות מתבססות על הרגל לטיפיל עצמי, ללא אנשים מסביב והתהליך עצמו הוא זה שמעצים את כוחות הנפש גם אם הם כבויים.
כן, אני יודע שמה שאני אומר עכשיו אמור קצת סותר את מה שאני עובר, אם רק הייתי מוצא את הדרך להתחיל בזה ....
ואני לא מתייאש, אני רק אמרתי שהפורום הזה לא תורם לי, ייעוץ הפניה לפסיכיאטר או פסיכולוג זה לא ממש נקרא ייעוץ, לצערי לא הבנת את הדברים נכון, אם הייתי מתייאש מלמצוא פתרון לא הייתי כותב כאן בכלל כי לא הייתי קיים יותר. ומה שאת קראת לו להתייאש זה בעצם פשוט להמשיך לחפש (למיטב ידיעתי אדם שממשיך לחפש פתרון זה ההפך מלהתייאש). וכן אני מהר מאוד נוטש משהו שאני לא מרגיש שתורם לי, ואני לא יפנה לייעוץ וילך לעשרות מפגשים רק כדי להגיד שניסיתי גם אם אני לא מרגיש שיפור בהרגשה. לשלם לאיש מקצוע ולא להרגיש התחלה של שיפור או שינוי הוא דבר מיותר לחלוטין, וכן אני מצפה מכל תהליך שהוא , להתחיל להרגיש שינוי לאחר 3-4 מפגשים.
ואם הייתי יודע למי לפנות בצורה מסודרת ואמינה הייתי גם פונה לתהליך של היפנוזה, לא למטרת שינוי כללי, אבל כן כדי לשנות כמה דברים בסיסיים בתת מודע שלי, דברים שהיו טובים והשתנו לרעה בשנים האחרונות.

נשמה יקרה. היפנוזה איננה טיפול בפני עצמו אלא כלי בידי מטפל במהלך טיפול. בדוק על איזה מטפל שיש לו גם הכשרה בהיפנוזה ממליצים. בדוק עם מי יש לך כימייה מאחר והכל קם ונופל על כימיה אישית. מי שעושה היפנוזה אלו פסיכולוגים ופסיכאטרים....

אני מודע לכך שפסיכולוגים ופסיכיאטרים עושים היפנוזה וגם רופאים מהתחום האלטרנטיבי, הבעיה זה למצוא מישהו שבאמת עושה ושהוא אמין ולא שרלטן, הרוב נמנעים מכך. וברור שזה עניין של כימייה, ואני יודע גם שאני מושא קצת יותר קשה להיפנוט אז אני צריך מישהו שאמת מקצוען בנושא. 

שלום רב לאנשי הפורום, 

מצורף שאלון העוסק בקשר בין חרדה ופעילות גופנית לאיכות השינה. השאלון הוא אנונימי ובמסגרת סמינר לסיום תואר

ראשון בפסיכולוגיה. הזמן למילוי השאלון קצר ונודה לכם אם תמלאו אותו. 

https://docs.google.com/forms/d/1hRWK2edSfEjgn_2GflCMYbJ_TkK1dhNZFDLKNVqWZNo/viewform

נשמה בוכייה יקרה. רק פסיכולוגים ופסיכיאטרים מורשים לעשות היפנוזה וכפי שכתבתי לך אין "טיפול בהיפנוזה" יש טיפול ואם בכלל זה רלוונטי משלבים בתוכו היפנוזה. היכולת להתהפנט היא בין השאר גם מולדת ולא כולם נולדו עם ה"כישרון" הזה...

תרשי לי לחלוק עלייך, את כולם ניתן להפנט , ישנם כאלו שהם קלים ישנם כאלה שיותר קשה, הכל תלוי בשיטה, בטכניקה, וכמובן בבשיתוף פעולה של האדם. אלו שקשה להפנט אותם ישנן דרכים אחרות מהרגיל ולפעמים פשטוט נדרש יותר זמן. 
ולא פחות חשוב הרבה תלוי בניסיון של המהפנט, האנרגיות שהוא משדר , הרוגע שהוא מקרין ומעביר.
מעבר לכך תלוי גם מה מטרת ההיפנוזה, אם היא למטרת שידור והחדרת מידע לתת מודע או קבלת מידע.
להחדרת מידע רובנו חשופים מדי פעם, הודוגמה לכך היא התמונות המוסתרות בפריימים של סרטים, שלא מעט פעמים עושים שימוש בכך ואז ללא הסבר ברור פתאום מתעורר בנו רצון עז למשקה מסויים או למזון מסויים.
כיום ממעטים לעשות שימוש בכך (לפחות מתוך מה שידוע) אך בעבר היה שימוש רב בשיטת הפריים הסמוי בסרטים ותוכניות. התת מודע שלנו רואה דברים שהעיניים שלנו "לא רואות". 

מצויין, שזה מה שאתה מאמין בו. זו כבר התחלה מבטיחה....אנחנו קולטים סוגסטיות חויביות ושליליות מכל מקום כפי שאתה כותב,...וזה נכון. מה דעתך להתחיל להקיף את עצמך בדברים חיוביים. לכתוב אימרות של דברים מעוררי השראה ולתלות אותם בכל מקום בבית. אני ניסיתי זאת פעם וזה עבד....

ניסיתי, גם ניסיתי לחזור על משפטי מפתח מספר פעמים כמה פעמים ביום.
לצערי זה לא הצליח לתקופה מאוד קצרה.
אני טוב בלתת עצות לאחרים ולראות את התמונה הגדולה, גם על עצמי, אני מסוגל לראות את עצמי מבחוץ ולתת לעצמי עצות , הבעיה שאני לא יכול ליישם, ומאוד קשה ליישם דברים כאין עם מי לשתף.
לשתף מישהו כאן או בעל מקצוע זה לא תחושת שיתוף. לא משנה כמה הקשבה או עצות מישהו ייתן כאן או איש מיקצוע ייתן או יקשיב, בסופו של דבר אלו אנשים שרוצים לעזור אבל לא שבאמת איכפת להם ממני, אל באמת איכפת אם אני קיים או לא, לא באמת איכפת אם אני מאושר או עצוב. וזו בדידות, זו הסיבה שאנשים שמוקפים באנשים עדיין מרגישים בודדים.
הבדידות היא החוסר באנשים שאתה באמת נמצא "בתוכם" אנשים שבאמת חשוב להם שאתה חלק מהחיים שלהם, אנשים שכשעצוב לך אתה מרגיש שהם שם בשבילך לא מתוך רחמים או "אנושיות", אנשים שמחייכים כשאתה מאושר כי הם נהנים שטוב לך ולא אנשים שמקשיבים לך כי יש להם מניע סמוי או גלוי.

אנשים כאן כתבו לך מתוך מקום של הזדהות ואכפתיות. כמובן שזה לא מחליף קשר רציף ומגע אנושי. עם זאת אנשים מהקהילה נפגשים האחד עם השני וחלקם יצרו קשר אמיץ , חברי ואוהב. בכל גיל אפשר למצוא אנשים שיהפכו לחברי אמת ויעמדו לצדך ולעיתים מפתיע עד כמה זה קורה במהירות. אתה צריך להיות מוכן ופתוח לכך, לזהות את ההזדמנות ולא לתת לפחד לשלוט בך. אנשים חשים בגופם שאינך סומך עליהם ולעיתים באון אפילו לא מודע עלולים להתרחק. "נשמה בוכייה" יקרה, נפגעת כנראה בגיל מאוד צעיר, פגיעה שכפי הנראה עדיין מדממת. הכאב והדימום אינם מאפשרים לך להתקרב. חייבים לטפל בפצע ואני מאמינה בכל ליבי שניתן להבריא אותו אבל הטיפול הוא בחירה שלך....מה דעתך?

כשכתבתי לגבי קודם לגבי עצות או הקשבה כאן, לא התכוונתי דווקא לאתר אלא באופן כללי לעולם האינטרנט.
ואני יודע ומובן לי שמה שאנשים כתבו לי כאן זה מאכפתיות והזדהות ורצון טוב. 
הגדרת בצורה המדוייקת את מה שאני להצלחתי , החוסר שלי זה המגע/קשר אנושי.
ואני תמיד הייתי פתוח עד ממש לאחרונה , ואם אני ימקד את הדברים עד לפני שנה וחצי הייתי הכי פתוח שאפשר. הפחד מאכזבה אינו שולט בי, מעולם לא נתתי לפחד מאכזבות לחסום אותי בשום דרך, בשנים האחרונות כן אני מודה שאני קצת יותר חשדן במניעים אבל לא סגרתי אף דלת אף פעם. מסה מגיע התסכול שלי, מהעובדה שאני פתוח ולא סוגרת דלתות ועדיין כלום לא משתנה. אכן נפגעתי מאוד בגיל צעיר, החל מכיתה א', ואפילו בכיתה ח' זה השפיע עליי גופנית עד לרמה של אישפוז והסתיים בהנחיה של עובדת סוציאלית שאני חייב לעבור בית ספר בגלל החברה. הפגיעה היתה לאורך כל השנים היו תקופות יותר טובות ופחות, אך תמיד היתה פגיעה , והיא נמשכת עד היום. הדימום הוא כל הזמן, כל פעם מתווסף עוד פצע שמדמם ופותח במקביל גם את הפצעים הישנים. ואם תארנו את זה כדימום אז אני פשוט מרגיש כמו מסננת .. 
ואני חייב כן להדגיש , שאני לא חסמתי את עצמי מעולם, למרות הכל אני כן מנסה להתקרב וכן להיפתח, ובכל פעם זה נגמר בסתירת לחי מצלצלת, ואז אני מרגיש כמו אדיוט על שנתתי לעצמי להיפתח. 

לנשמה בוכיה. אין כל סיבה שתסבול. ממליץ כי תתייעץ בפסיכיאטר. קיימות בשוק תרופות רבות שיכולות לסייע לך. גש ותתייעץ. אל תתבייש. גם אני הייתי במקומך, ובהמלצת רופא קרוב משפחה, ניגשתי לפסיכיאטר. הלה מסייע בידי. מומלץ.

תודה דב אני מודה לך על התגובה והכוונה הטובה לעזור , אבל לא רלוונטי. אם תקרא קצת פוסטים שלי אחורה תראה מה כתבתי לגבי הנושא. ובייחוד ציינתי שאני נגד כדורים שאינם טבעיים. 

'אם תארנו את זה כדימום אז אני פשוט מרגיש כמו מסננת .. ... למרות הכל אני כן מנסה להתקרב וכן להיפתח, ובכל פעם זה נגמר בסתירת לחי מצלצלת, ואז אני מרגיש כמו אדיוט על שנתתי לעצמי להיפתח.' וואוו, זאת חוויה קשה! פעם אחרי פעם לחוות שוקת שבורה! משהו במשוואה של הרגישויות שלך, הבחירות היכן לנסות להתקרב, ויכולת ההתנהלות באותם המצבים לא עובד טוב. אינני יודע היכן זה משתבש, אבל זה ראוי לבחינה מאד רצינית. אני כבר נזהר מלהציע, אבל זו בדיוק המשימה של טיפול נפשי ראוי. אני רואה כמה אתה מתאמץ גם כאן איתנו להשאר ולתקשר, אפילו שחלק מהתגובות לא היו מדוייקות לך- זאת האנרגיה שנכון להפנות לתהליך בירור עצמי יסודי. אני מאד מקווה שתוכל לגייס את עצמך לכך.

תודה מיכה, אמרת משהו שמגדיר הכי טוב את מה שאמרתי במהלך הפוסטים השלי, "טיפול נפשי ראוי". 
ואני ושאל שאלה שאני יודע שהתשובה מאוד קשה - איך מוצאים אתה הטיפול הראוי? ואני יסביר ואולי זה יבהיר למה אני נמנע. כאשר הייתי חייל אמי חלתה במחלת הסרטן ולפי המלצות הרופאים כדי למנוע משבר פסיכולוגי שלה הייתי היחידי במשפחה שיעדכנו שהמצב שלה הוא גרוע ואין תיקווה , וידעתי את הערכת הזמן שנותר לה. וכמעט 7 חודשים הסתובבתי עם הידיעה הזו מבלי אפשרות לחלוק עם מישהו, לכן פניתי לפסיכולוג בבסיס רק למען השיחות כדי שאוכל לפרוק קצת מהבטן, לאחר כ-3 מפגשים הפסיכולוג הזדהה איתי ובכה איתי במהלך השיחות, לאחר שנפטרה גם לא היה לי עם מי לחלוק את הכאב ואת הקושי באובדן כי זה היה לאבד אמא מדהימה שהיתה גם החבר הכי טוב , כשלא יכלתי יותר לצבור בבטן שוב הלכתי לפסיכולוג הפעם הייתי אזרח ופניתי באמצעות קופת החולים, ניסיתי כ-8 מפגשים וגם לא רק שלא הרגשתי הקלה אלא הרגשתי שממשיך להצטבר וחוסר נוחות, ולפני מספר חודשים גם ניסיתי לפנות לפסיכולוג וגם היו לי כ-5 מפגשים, ושוב לא הרגשתי תחושה של הקלה ויותר מזה באותו זמן אפילו היו לי מחשבות עמוקות של לשים קץ לחיי.. לכן אני שואל איך אני יכול לבחור את זה שבאמת יכול לעזור לי ולכוון אותי בצורה נכונה?  ולאור המקרים האלו אני כבר לא לגמרי מאמין בדרכי הטיפול המוצעים , וזו גם אחת הסיבות שהייתי מעדיף היפנוזה, שתהיה החדרה מאולצת לתת מודע החדרה של המחשבה שאני שווה משהו .. 

לנשמה בוכיה היקר אני מבין אותך כל כך כי אני באותו מצב בדיוק קראתי את כל מה שכתבת והרגשתי כאילו כתבתי זאת על עצמי ממש מילה במילה אני יכול להמליץ לך מניסיון שיש דברים שעוזרים לך לצאת מהדיכאון אפילו לכמה שעות באמצע היום ניתנה לזולת זה יכול להיות כל התנדבות או הענקה וקבלה או שתאמץ לך כלב גידול הכלב האהבה שתקבל ותעניק יגרמו לך אפילו קצת לשכוח מהדיכאון בנוסף לי עוזר מאוד ספורט! אמץ לך תחום ספורט ותעסוק בו זרימת הדם האדרנלין יתן לך עוד קצת מנוחה מן הדכאון שאתה עובר אבל לפי דעתי אצלך חשוב שתנסה למצוא זוגיות תרשם לאתרי הכרויות אין סיבה שלא תמצא את אהובתך בעולם הזה האהבה תגרום לך להסחת דעת מן הדכאון שאתה עובר בהצלחה ידידי

תודה פרוטיס וצר לי שגם אתה מרגיש כך, 
נתינה לזולת - ניסיתי ורציתי לתרום, בשתי המקרים הסתבר שזו היתה הונאה וניצול ..
גידלתי כלבה תקופה של חצי שנה, לא עזר לי הרבה , מסרתי אותה כהתחלתי לשים לב שהיא יושבת עצובה.
ספורט לא כל כך הולך איתי , אני רחב ממדים ולא ממש אוהב ספורט... חחח 
לגבי זוגיות , אני רשום כבר כמה שנים ברוב אתרי ההכרויות גם האיכותיים וגם הפחות, עד כה לא קיבלתי פניות ואלו שפניתי אליהן לא קיבלתי אפילו התייחסות. 
ואתה צודק לגבי נושא האהבה , אחת הסיבות העיקריות בדיכאון שלי זה חוסר אהבה.
תודה לך על ההמלצות ואני מקווה שגם אתה תצליח להסיח דעתך ותעבור את זה בהצלחה. 

אני חייב לשתף אתכם במשהו קטן שקרה היום.
בגלל חוסר הבטחון שלי והעובדה שאני שמן, אני אף פעם לא נכנס למסעדה לבד ולא יושב לאכול לבד.
תמיד נכנס, קונה כדי לקחת ואוכל או באוטו או בבית, רחוק מעיניי אחרים.
היום, פעם ראשונה בצהריים נכנסתי לבד למסעדה והעזתי לשבת לאכול שם ולא לקחת.
והמלצרית היתה כל כך נחמדה ואדיבה שמאוד הקל עליי. 
סתם רציתי לשתף, כי מבחינתי זה מעשה מאוד חריג אצלי ולשם שינוי ההרגשה היתה נחמדה.

כל הכבוד לך. אני ממש שמחה לשמוע שלא רק שהעזת אלא גם עברת חוויה נעימה. נהדר!!!!!, וכמה טוב זה שאתה משתף... נותן כוח גם לאחרים להעיז...

נשמה- אני לא רוצה לעשות מזה דרמה יותר ממה שזה, אבל בעיני זו דוגמא למה תהליך רגשי יכול לעשות. להערכתי חילופי המחשבות , השיתוף הנדיב שלך, והתגובות המאד נדיבות של חברי הקהילה חיממו משהו אצלך ואפשרו אינטראקציה שקודם לכן לא היית יוצר. מברוק לך, וכך נראית דינמיקה של עבודה טיפולית.

ד"ר וייס , אני מסכים שזו דומא למה שתהליך רגשי יכול לעשות, אבל תרשה לי לחלוק עליך , התגובות שעזרו הן רק התגובות של העידוד והתמיכה (אבל רובן היו המלצה לטיפול מקצועי) 
מה שבאמת גרם לי להעיז משהו קטן (שלא ממש חזר על עצמו) היה סתם משפט מאיזה פרסום בפייסבוק.
ואני יצטט אותו: "אל תהיה עסוק במה אחרים חושבים עליך כי אחרים עסוקים במה שאתה חושב עליהם"
ועוד דבר יותר מהותי שהשתנה בי קצת זו העובדה שיש לי עבודה חדשה די מפתיעה שבינתיים היא ללא לחץ בכלל.
אני יוסיף גם שאני השבוע מתחיל סדרת טיפולי גוף ונפש אצל מטפלת מקסימה שמכירה אותי ויודעת מה הבעיות העקריות שלי, הטיפול הוא יותר רוחני, טבעי. לא פסיכולוגית, דברים שאני מאמין בהם יותר מאשר ברפואה הקונבנציונאלית.
אני יעדכן על ההתקדמות של זה ואיך זה משפיע עליי.
ותודה על התוגבה והחיזוק.