שלום לכם, (זהירות פוסט ארוך)
אני בת 27 מגיל 14 חוויתי חרדה ראשונה אבל לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי כי לא בדיוק הבנתי מזה, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי באופן כללי וגם היה לי נורא קשה להתרחק מהבית אבל רוב הזמן לא היתה ברירה אז עשיתי את זה. בעיקרון המשכתי לחיות את החיים, סיימתי בית ספר, הייתי בצבא, טסתי לחו"ל, טיילתי בארץ. מצאתי זוגיות ועכשיו אני באמצע תואר. בשנתיים האחרונות החלטתי שהמצב של חרדה שמלווה אותי בכל שלב שבו אני צריכה להתרחק מהבית פשוט נמאס עלי. חשבתי לעצמי, למה אני לא יכולה להנות ולשמוח מהנסיעה כמו כולם? למה אני צריכה לפחד ולחשוש באופן תמידי שמשהו יקרה? וזה רק כשאני צריכה לנסוע רחוק זה ככה. השאלות האלו עלו בגלל הבן זוג הנוכחי שלי. הוא הציב לי עובדה שהוא לא מוכן להיות עם מישהי שלא מסוגלת לטייל איתו או לטוס איתו (נכון שטסתי לחול אבל זה אף פעם לא היה איתו). הוא הכניס אותי למצב של לחץ מתמיד שמשהו לא בסדר איתי. עכשיו אני צריכה להתמודד או עם פרידה או עם החרדות הקשות. וזה לא מצב שאני רוצה לא לכאן ולא לכאן. ניסיתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג לפני כשנה אבל אני מרגישה שלא הצלחתי ליישם את מה שהוא אמר לי. הוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה לנסוע המון. אבל אני יודעת את זה שאני צריכה לנסוע הרבה. הבעיה שזה לא תמיד מתאפשר בתדירות שאני צריכה לעשות את זה. וגם אין לי כסף או זמן לעשות את זה. ובגלל זה הטיפול קצת התפספס. אני נמצאת במין מתח מתמיד כזה שמערבב תחושה שאני כלואה בבית ולא מסוגלת למצות את הזוגיות שלי, יש עלי לחץ עצום לנסוע וזה רק גורם לי עוד יותר לא לרצות.
אבל הסיפור עכשיו הסתבך קצת וגורם לי לנסות אולי למצוא דרכי פעולה נוספות.
הייתי בתקופת עומס גדולה של מבחנים, וגם היה המבצע הזה והרגשתי הכללית היתה על הפנים גם מבחינה אנרגטית (הרגשתי חלשה ולא חיונית) ולא הצלחתי להפטר מההרגשה שמצופה ממני לנסוע. בקיצור חבר שלי טס לחו"ל עם חברים שלו לחודש (אחרי שדיברנו וסיכמנו שזה מצב בסדר לשנינו) ובערך כמה ימים אחרי שהוא טס חליתי בוירוס קיבה די קשה שנמשך שבוע שלם שבמהלכו לא יכולתי כמעט לאכול בגלל כל ההקאות והשלשולים. זה הכניס אותי לסטרס די קשה וחרדות שגם ככה כבר היו שם. אחרי שבוע התחלתי להתאושש וגילו אצלי הליקובקטר פילורי שמיד התחלתי טיפול בחיידק. לא סימתי את הטיפול בגלל התופעות לוואי של הכמויות העצומות של האנטיביוטיקה שהכנסתי לגופי והחרדה וכאבי הבטן שנלוו לכל הסיפור.
איך שחשבתי שהתחלתי להאושש וכבר חזרתי לעבודה לשעות ארוכות ונשארתי ערה עד מאוחר ואפילו חזרה לי השמחת חיים, בבוקר יום שישי אחד התחלתי להקיא שוב ונכנסתי למצב של פאניקה והיפרונטילציה שגמרו לי לנימול בידיים והתכווצויות בקיבה. בהמלכן רצנו מהר למוקד של ביקורופא ששם קבעו שזה כנראה שוב וירוס בגלל שלא השמדתי את החיידק סופית הוא התחיל להשתגע שם. החוויה של הריצה למוקד שלוש פעמים באותו יום והאינפוזיה והבדיקות דם מאד מאד השפיעו עלי קשה נפשית והעמיסו עד מאד את העומס הנפשי שלי. אחרי שלושה ימים בלבד התאוששתי והלכתי לרופא משפחה שרשם לי תרופות לריפוי גסטריטיס שזה מה שהוא שיער שכנראה יש לי. עכשיו אני על התרופות האלה חודש וגם בדרך מחכה שיגיע התור לבדיקת גסטרואנטרולוג.
אחרי אותו יום במוקד לפני שבועיים, אני מרגישה שנשאבה ממני כל שמחת החיים.
אמנם התחלתי להתאושש מבחינה גופנית ואני כבר אוכלת כמעט רגיל,
אני מרגישה נורא מבחינה מנטלית. אני כל יום מפחדת שהוירוס יחזור אז אני הולכת לישון בשעות מוקדמות. אני כמעט לא נפגשת עם חברים. בגלל שהייתי חלשה גופנית אני לא יוצאת לשום מקום כמעט, אני לא עובדת, והכי גרוע הבן זוג שלי מרגיש שהתרחקנו כי אנחנו כבר לא מתנהגים כמו זוג, בקושי יוצאים, אם יוצאים אז לשעות קצובות, אין אינטימיות. הפסקתי לצחוק ולשמוח. כל היום אני גולשת באתרים שיעזרו לי ואפילו ניסיתי מדיטציה ויוגה כמה פעמים. אבל אני מרגישה כלואה! אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי גם מבינה גופנית וגם מבחינה שכלית. אני לא עצמי, אני לא עושה כל היום כמעט כלום, אז אני מבקרת הרבה את ההורים שלי שהם כבר די מבוגרים ושקועים בבעיות שלהם וזה לא תמיד מצליח לעודד אותי אלא להעציב אותי יותר. אתמול אני והבן זוג רבנו אז זה עוד יותר העמיס עלי מבינה נפשית ובלילה היה לי התקף פאניקה שדי הצלחתי לשלוט עליו כי כל הזמן חשבתי על אנשים שקרובים אלי.
אני נואשת לפתרון. אני רוצה לפתור את האגרופוביה שלי שאני אפסיק לסבול. אני רוצה להפסיק לחשוב על זה שאני צריכה לחזור ללמוד עכשיו לעוד שנה בלי שיצאתי לחופשה (כי אני מרגישה ממש רע עם זה שאני לא מסוגלת לנוח ולהתנתק). אני כל הזמן במצב עוררות. פעם אחרונה שהצלחתי להתנתק ולהנות בחופשה היה רק לפני שלוש שנים וזה עוד היה בתקופה שלא ויתרתי לעצמי וחייתי עם החרדה שלי)
ועכשיו אני מרגישה רבע בנאדם שלא מסוגל לתפקד, לא יודעת איך אני אחזור ללימודים, לא יודעת איך אני אחזור לעבודה. אין לי כסף למרות שאני חייבת דחוף טיפול פסיכולוגי. אני פשוט לא יודעת מה לעשות הלאה. בבקשה מה אתם הייתם עושים במצב שלי? וגם איזה טיפול הייתם ממליצים לי?
כבר חשבתי על היפנוזה, פסיכולוג, רפואה סינית....אני חושבת על הכל אבל לא עושה (אני מודה שגם תקופת החגים די חוסמת אותי). אני רוצה למצוא את האושר בחזרה שוב ובנוסף להתגבר על האגרופוביה שכל כך כל כך מעיקה עלי. אבל אם אני א אוכל לעבוד איך אני אשלם על הכל ואיך אני אחזיק דירה...בקיצור אני קורסת כבר.
אגב יש פה עוד אנשים עם אגרופוביה או שהיה להם בעבר?