כבר ציינתי שבילדותי סבלתי מאסטמה,וברוך ה\',נפטרתי ממנה;אלא שיש לכך ספיחים לא הכי נעימים.

ה\"מחלה\" הכרונית הנלווית לאסטמה היא רגישות בדרכי הנשימה,או במילים אחרות:אלרגיה.

הרגישות שלי מתבטאת בנזלת מימית ,עקצוצים בעיניים,התעטשויות,יובש בשפתיים,ושיעול כתוצאה מחשיפה למיני אבקנים,אבק בית,שערות של חתולים,ובמיוחד עובש.בילדותי גרנו במושב,ובקיץ עבדנו בקטיף עגבניות ומלפפונים.אני זוכרת את העבודה כסיוט ,בעיקר בגלל הנזלת הבלתי פוסקת ,בעקבות השאיפה של האלרגנים המצויים בפריחת המלפפונים והעגבניות.גם את הטיול השנתי בכיתה ח\' אני זוכרת כחוויה מסוייטת בגלל דליפת האף בשל הטיול בחיק הטבע.

בעבר,לאחר בדיקות לאבחון אלרגנים,נאמר לי שאני רגישה כמעט לכל הדברים,והומלץ לי לקבל זריקה שנתית.

מובן שדחיתי את ההצעה בשל העדפתי לאורח חיים טבעי.להפתעתי,עוצמת התסמינים הולכת ונחלשת עם השנים, כך שכיום אני מגדלת שלושה חתולים ולא ממש סובלת מכך.גם הרגישות לפריחת האורנים באביב,שבעבר גרמה לי להתקף אלרגיה,כמעט שחלפה לה עם השנים,למרות שביתי מוקף עצים.בעבר ,סבלתימ\"דגדוג\" באף שגרם לי לנזלת טורדנית,כל בוקר עם חדירת קרני השמש הראשונות;גם מזה נפטרתי,לשמחתי.אך עדיין יש לי רגישות לקור,למיני אבקות,ולעוד מחוללי \"נזילות\" אפיות,המחייבות אותי להצטייד בטישו לכל אשר אפנה.בביתי פזורות חבילות טישו בכל חדר,וכמו כן, בכל התיקים המגירות והכיסים שלי מצויות מטפחות אף בכוננות ספיגה.

המצב עד כדי כך \"חמור\",שאישי טוען שנולדתי עם נייר ביד: בכל פעם שהאומלל רוצה לאחוז בידי הוא מוצא שהיא תפוסה,כך שהלכה הרומנטיקה.

נזכרתי בקוריוז מנעוריי:(בגיל16)כל יום חמישי היה עליי לנקות את חדרי;בין השאר הייתי מברישה את החלון מאבק,שהיה גורם לי להתעטשויות ודליפת אף.יום אחד עלה לי רעיון יצירתי:לכסות את אפי ביריעת בד,כך שרק עיניי יהיו גלויות;באותו היום בא לבקרני חברי שהיה חייל,לא טרחתי להסיר את ה\"רעלה\" לכבודו, והוא שאל בדאגה:

\"מה קרה לך?\"עניתי לו בבדיחות הדעת,על פי מערכון \"המציל \" של הגשש החיוור:

\"קפצתי ראש למדרכה,ושברתי את האף\",הוא בתמימותו הגיב בבהלה,ואני המשכתי לזרום עם הבדיחה,כשאני מתגלגלת מצחוק.לא סיפרתי לו את האמת,ונהניתי מהבהלה שאחזה בו .אני חושבת שעד היום הוא משוכנע באמיתות הסיפור,אם הוא עדיין חי וזוכר...