מנהלי קהילה
כיף בקייטנת הפרעות אכילה
היי כולם, כמו שכבר הקדמתי וכתבתי בתגובות באחד הפוסטים שלי - עברו עליי ימים לא פשוטים.
אני מרגישה שאני חייבת לספר את זה כאן, בפורום, ולאו דווקא בבלוג או בפוסט פרטי, רק מכיוון
שאני רוצה שמה שעברתי השבוע יהיה לנגד עינייהם של כל מי שאולי חושב שהפרעות אכילה זה כיף
או ש"שוקל" אם להיכנס לזה או לא. וגם כדי שכל מי שעמוק בתוך הבוץ הזה.. יוכל לנחם את עצמו קצת
ולדעת שתמיד יכול להיות גרוע יותר, ושהוא לא באמת רוצה להגיע למקום הגרוע הזה.
אז ככה, אני אנסה לקצר.. אני לא ממש רוצה לבזבז את זמנכם..
זה התחיל מזה שאחרי שבועיים של צמצומים קיצוניים, הגיעו בולמוסים בלתי נשלטים, עליתי במהלך
שבועיים לא פחות מאשר 7 קילוגרם. הBMI שלי קפץ גבוה, הדימוי העצמי ירד הכי נמוך שאפשר,
הלקתי את עצמי ושנאתי את עצמי בצורה הכי קיצונית, לא הפסקתי לחתוך את עצמי, להאשים את
עצמי, להתבוסס ברחמים עצמיים ורגשות אשם. הסיבה היחידה שלא שמתי קץ לחיי היא שפשוט לא
היה לי איך.. אני יותר מידי חלשה לעשות את זה בכל דרך אפשרית חוץ מכדורים, ולא היו לי כדורים
בהישג יד, והחרדה לצאת מהביתה ולקנות הייתה גדולה. מאוד. כך יצא ששוב הסתגרתי בבית,
במשך שבוע וקצת.. מלאה בשנאה, כעס, תסכול, דיכאון , אלכוהול,סיגריות, הפעם לשם שינוי גם אוכל וכמובן משלשלים .. לא הפסקתי לאכול ולאכול.. ובאיזשהו שלב כמויות המשלשלים עשו את שלהם, החלו לי באמצע הלילה
כאבי תופת, התקשרתי להורים שלי, משהו שהצריך ממני ממש לגסוס כדי שאבקש עזרה כלשהי.. אחר כך אני כבר לא כ"כ זוכרת מה קרה ואיך.. רק זוכרת שהתעוררתי בבית החולים, אחרי שטיפת קיבה, אינפוזיית נוזלים ביד אחת, משככי כאבים ביד שנייה, מספר חבישות בפציעות שפצעתי, אמא אחת ממררת בבכי, אבא אחד מתוסכל והרבה הרבה רגשות ותחושות מעורבים. מיד כשהתעוררתי הגיעו רופאים שדאגו לומר לי כמה ברת מזל אני, שהנזקים הגופניים נוראיים וכמובן לא שכחו להציג לי את הפסיכאטרית של בית החולים, עובדת סוציאלית ועוד כמה אנשי מקצוע שכ"כ בטוחים שהם יכולים לעזור, שאני פשוט מאחלת לכולנו שהיינו מאמינים בעצמנו כמו שהם בטוחים בעצמם. הבהרתי לכולם
שאני לא מעוניינת בטיפול, ורציתי גם להודות לרופאים ולהורים.. אבל גם באיזשהו מקום כעסתי.. לא הגיעה להם התודה הזאת, כי לא הגיע לי לחיות. באיזשהו מקום רציתי למות מכאבים, לא רציתי שהם יצילו אותי.. רק אולי יגרמו למוות להיות פחות כואב. בכל אופן, הבטחתי הבטחות שווא כמו לא לפגוע בעצמי ועוד כל מיני שטויות בשקל.. כדי שיעזבו אותי במנוחה. אבא לא הסכים שאחזור הביתה ואני כבר כמה ימים נמצאת בבית הוריי. נורא קשה כאן.. מהמון בחינות.. אבל על זה אפרט כבר בפוסט אחר... זה פשוט לקח ממני כ"כ הרבה משאבים ואנרגיות לשתף אתכם בקצת ממה שעברתי.. כך שאני קצת באפיסה.. מבטיחה לעדכן.. אם זה חשוב למישהו.. ואני נורא מקווה שאני לא גורמת רע, אם כן אז אני אשמח שתגידו. זאת לא הכוונה שלי.
תשארו חזקים,
מיכל אפק
אוי, כמה באמת צר לי לקרוא על מה שעברת. אני מקווה שהנקודה הנמוכה הזאת תביא איתה עלייה מתונה למקומות חדשים. ואני חושבת שאתם צריכים טיפול משפחתי!! אני שמחה לדעת שאת ללא נזק, וכעט נמצאת בידיים שומרות. ותודה רבה ששיתפת. מעריכה. , מיכל
דשה
לגרום רע , אני בטוחה שאת לא גורמת רע לאף אחת שקוראת את הפוסט הזה וגם אם הרע הזה זה לא רע באשמתך זה אולי רע לנו לשמוע את הכאב והסבל העצומים שאת עברת ועוברת ...
אני יכולה רק לבקש .. על אף שאנו לא מכירות את חשובה לי ולי דרך המילים נכנסת ללב ..., צלקות יכולות להיות צרובות על הגוף אך הצלקת בלב לעולם תישאר ..
תפני לטיפול בבקשה זה לא יכול להימשך ככה .....
אני כאן אם תרצי לדבר , דואגת מאוד !
עוגית
אני מצטערת שאין לי מילים. את באמת נוגעת בי בכל פוסט ובזה במיוחד. קראתי אותו כמה פעמים ולא ידעתי מה לומר. אני מאחלת לך הרבה טוב ושתאמיני שהוא קיים בשבילך, שלא תתייאשי. אני יודעת שבא לסטור למי שאומר לך משפטים כאלה ברגעים מסויימים... (אז מגוננת על הפרצוף שלי) גם אני מודה לך ששיתפת ויודעת שזה היה קשה ודרש כוחות. את באמת אדם מיוחד ומגיע לך יותר מהחיים. אני מאמינה שכולנו פשוט מאוד - שונאות נורא את עצמנו. אבל כשחושבת על זה גם אם היינו איומות באמת. וגם לאנשים מזעזעים שאני מכירה לא הייתי מאחלת גיהנום כזה.
אני באמת מאמינה שיש טיפול ויש תרופה ויש פתרון איפשהו.