היי רומי,

מדהים כמה אני מזדהה עם הסיפור שלך..

גם אני עליתי בצבא בגלל תקופה מטורפת של בולמוסים (אצלי זה היה ללא הקאות) והסבל הוא בלתי יתואר.

לעומתי את בחרת באופציה של טיפול שהיא כמובן הטובה ביותר ואני בטוחה שאם תתמידי ותאמיני בעצמך את תצליחי!

אין ספק שמדובר בתהליך ארוך ורצוץ מהמורות אבל הוא שווה הכל.

אני לצערי עדיין לא מטופלת אבל מביהנ היטב את חשיבות הטיפול, שהרי אנחנו חייבות עזרה ותמיכה ולצאת מזה לגמרי לבד זה כמעט בלתי אפשרי. אז קודם כל המון הצלחה ואל תירתעי מאופציה של אשפוז לפעמים היא האופציה הטובה ביותר.

אני כאן בשבילך אם את צריכה :)

ערב נעים!

שלום וברוכה המצטרפת!!

תראי, בולמוסים הרי אינם באים מרעב פיזי לאוכל. הם ביטוי של דבר מה נפשי-רגשי. לעיתים הם ביטוי לצרכים שלא באים לידי ביטוי, לעיתים הם מווסתים רגשות של זעם וכעס, לעיתים הם ממלאים ריקנות נפשית ופחד להיות בה ועוד ועוד. את אומרת שכאשר הטיפול בעבר היה אינטנסיבי הוא עזר לך. כנראה שהוא עזר להכיל אותך ולתת לך מקום לו את זקוקה, אשר בלעדיו את ממלא את עצמך באוכל. אם הטיפול עכשיו לא מספיק אינטנסיבי הוא עדיין משאיר אותך בתוך חלל מכאיב. הדרך שאת צריכה לעבור היא מספיק זמן בתוך מקום אינטנסיבי, מכיל וממלא, על מנת שמשהו מזה יבנה בתוכך. אם יש אפשרות להפוך את הטיפול הנוכחי שלך ליותר אינטנסיבי - מומלץ. לפחות פעמיים בשבוע פסיכולוגית, פעם בשבוע דיאטנית ואולי עוד פעם בשבוע קבוצה. אם אין לך אפשרות כזאת - אז האפשרות של אישפוז היא לא כל כך גרועה. באישפוז ראשית למשך כחודשיים שלושה תגמלי מהבולמוסים, תלמדי שוב לסמוך על הגוף שלך, תלמדי שוב לאכול כמות שאת זקוקה באופן בריא, ישמרו עליך ויעזרו לך ברגעים הקשים להתמודד עם האוכל שנשאר בפנים. בדרך כלל מי שמגיעה אחרי בולימיה קשה של בולמוסים גדולים לא בהכרח עולה במשקל בתפריט מאוזן, ולעיתים אף יורדת. בולמוסים כידוע הם גורמים לעלייה במשקל לעיתים קרובות, ודווקא תפריט תקין ללא בולמוסים לא מעלה במשקל. בכל מקרה, הדבר החשוב הוא שאת צריכה להיפטר מהמחלה הנוראית הזאת על מנת שלא תלווה אותך כל חייך, ועל מנת שתוכלי לחיות כמו שאר חברותיך. את צריכה מערכת תומכת ומכילה, שתתן לך את מה שאת צריכה עד שתתחזקי ותיבני מבפנים.

בהצלחה,

מיכל

שלום רומי, מזדהה עם מה שכתבת, גם אני עם בולימיה מגיל 15 בדיוק כמוך, רק שהיא מלווה אותי עד היום כשאני בת 31.... לא מאחלת לך רדיפה כזו של המחלה לאורך השנים, משנה לשנה זה נהיה יותר גרועעעע, יפה שאת בטיפול, אני התחלתי רק בשנתיים האחרונות באופן אינטנסיבי יותר, כ"כ מבינה את סיפור חייך, קרוב מאוד לליבי, מצטערת לשמוע על כך שיש עוד אנשים שעוברים את אותה מסכת החיים בצער ובסבל, בולמוסים זה דבר נוראי, הכאבים בבטן, ההתפתלויות, ההתפוצצויות והגועל והאשמה עצמית שמרגישים אח"כ, ושלא נדבר על ההקאות.. מה שכן רומי, הבולמוסים מעלים במשקל, עד שאת מקיאה חלק מהאוכל המזורגג כבר מספיק להתעכל, ולא תמיד מצליחים להקיא הכל, לכן אין סיכוי שיורדים במשקל, אולי נשאר ובמצב הגרוע פשוט עולים במשקל, כך שלא מפיקים מזה כלום, חוץ מהנאה רגעית, או אכילה מעצבים כדי לעצבן את עצמי עוד יותר וכו', הייתי שמחה לומר לך מה צריך אך קשה לי לומר דברים שאני ממש ממש לא עומדת בהם, מי אני שאדריך או אייעץ לך??? כמו- נסי לעמוד בתפריט... כשאני אפילו לא ממצמצת לכיוונו, רק כשהחונכות מגיעות... בכל אופן נסי לסמוך על הדיאטנית שלך, ולגבי הבולמוסים, אי אפשר להישתלט עליהם, הם פשוט מגיעים כרעם ביום בהיר בלי להודיע, בלי להזהיר, מכירה את התופעה של הקניות ולחכות שאף אחד לא יהיה בבית, הדחף רק חזק יותר, נסי להיות בחברת אנשים אם את מסוגלת לראות אנשים... כ"כ מבינה אותך ואת קשייך, ליבי איתך! אני עליתי באשפוז כמה ק"ג מיותרים, כנראה בגלל אנשורים שחטפתי, לכן לא היתה לי האפשרות להאמין בתפריט שלהם, אבל ירדתי אותם כשיצאתי. האשפוז באמת נתן לי רגעים שיכולתי לנשום לרווחה ולאכול בלי להתעסק במשקל בבולמוסים ובהקאות, מהבחינה הזו היה לי טוב באשפוז, קצת נחת רוח מהחיים, אבל לא מהאוכל, החשש תמיד היה, שווה לנסות. בהצלחה:-)

היי פשוט אני, שמחה לשמוע שמצבך השתפר ועוד איזשהו יש סיכוי... קשה לי לקבל את עצמי כשטוב לי שזה לא קורה כ"כהרבה... אז כשרע לי??? אני רק מחפשת איך להכאיב לעצמי עוד יותר! איך מגיעים למצב של אהבה עצמית? שכחתי מה זה בכלל? ולא יודעת אם אי פעם היה לי דבר כזה!

פשוט אני, קראתי את תגובתך ופשוט רגשת אותי, כמה זה נכון..אבל קשה לקלוט את זה כשאתה נמצא בפנים עמוק... הלוואי שגם אני ארגיש פתאום מאוהבת בעצמי ואדע באמת לסלוח לעצמי כי מותר לטעות. איפה את, איפה את אהבה יקרה שלי?? רוצה באמת לאהוב את עצמי, לסלוח לעצמי, לקבל את עצמי כמו שאני.. כי בדיוק כמו שאני ככה זה טוב ומותר לי אותי לאהוב!!

הי - בוקר טוב  -  קודם כל נעים לקרוא - כתיבה קולחת - ולא קל לקלוח כשלא רוצים לחשוף פרטים מלאים -

אני יודע שאם אומר ש 50 או 60 קילו זה משקל  נורמלי - זה לא יעזור - אבל בכל זאת אומר.

אני ממרומי  הדוביות קוטב  שלי 110 קג - ארד בסוף התהליך  ל80 או 75....

יהיה בסדר - רק שמרי על עצמך - וזה נכון לכולם  - בוקר טוב.