אני עצמי הכנתי לעצמי מרק כתום חם עם קרם קוקוס, ואז כבר כתבתי על כך פוסט. על אכילה רגשית, ואכילה מנחמת.
הנה הפוסט:

את זה מותר לאכול

לפעמים אנחנו חוששים מאוד מ"אכילה רגשית", כלומר מאכילה שבאה למלא צרכים רגשיים ולא צרכים גופניים שלנו. פציינטיות מגיעות אלי עם בקשה להיגמל מהנטייה שלהן ל"אכילה רגשית", שהן מרגישות שפוגעת במשקל שלהן, וגם בדימוי העצמי שלהן – כנשים חזקות השולטות על עצמן.
אני מסכימה ש"אכילה רגשית" הפוגעת בגוף היא דבר מזיק, שכדאי ללמוד להתגבר עליו. או לפחות להתגבר עליו לרוב.
אבל לפעמים מגיעה לנו "אכילה רגשית", אם היא לא משמינה מדי, לא מכילה מזון המזיק לגוף, ועוזרת לנו לשפר את ההרגשה שלנו.
אי-אפשר להימנע מהמשמעות הרגשית שאוכל קיבל לאורך כל ההיסטוריה אצל בני האדם. עשיו היה מוכן לוותר על הבכורה לאחיו יעקב – למען נזיד עדשים. יעל פיתתה את סיסרא לבוא לאוהלה, בין השאר, בעזרת חלב חם. אלוהים הוריד לבני-ישראל את המן מן השמיים כאשר הם חשו מרומים ואומללים במדבר.
גם בסיפורי התנ"ך העתיקים אנו שומעים הדים ברורים למשמעויות הרגשיות של האוכל, וגם בהיסטוריה הקרובה שלנו יש איכורים יפים של אוכל מנחם ומשמח: הסבתא בישלה לנו דיסה. הגפילטעפיש מייצג עבור רבים מאתנו מסורת אידישאית מנחמת וטובה. הקוסקוס מסמל לרבים את המטבח המיטיב והנדיב של אמא וסבתא, והמפרום – את ידיה החרוצות של אמא. לאוכל אין רק משמעות גופנית – לאוכל יש משמעות רבה מעבר לכך.
אם כך, אם אנחנו מכירים בלגיטימיות של האוכל כמזור לנפש, כמנחם, מרפא, משמח ומרגיע – אנחנו יכולים להתחיל להשתמש בו ככזה.
אבל – בתבונה.
להשתמש באוכל כדי שישמח אותנו – אבל לא ישמין אותנו.
לאכול סלט טעים – כדי שניהנה ממנו אבל גם נהיה בריאים.
ללגום מרק חם בחורף – כדי להתנחם ולהתחמם, מבלי להשמין יותר מדי.
אנחנו יכולים להוקיר ולקרב אלינו את האוכל המנחם והמשמח – תוך מציאת המאכלים הבריאים והבלתי-מזיקים עבורנו.
מפני שאנחנו בני-אנוש, ולא נוכל לגמרי לחסל בתוך עצמנו את "האכילה הרגשית". לפעמים דווקא הניסיון למחוק לגמרי את הרגשות והיצרים שלנו בנוגע לאוכל – מביא להתפתחות הפרעות אכילה כמו בולימיה, אנורקסיה והשמנה. דווקא ההתייחסות המתונה יותר, המאפשרת לנו גם לאהוב את האוכל ואת הנאתו, תוך כדי שמירה במקביל על בריאותנו ומשקלנו – יכולים להביא לאיזון הטוב בין אכילה נעימה לאכילה נכונה.
וכמי שעבדה במחלקה ובמרפאה להפרעות אכילה בבית-החולים "הדסה" הר-הצופים אני יכולה לספר לכם, שאחת הבדיחות על הבולימיות היא, שהתפריט שלהן הוא: "בבוקר- תפוח, בצהרים – תפוח, בערב –כל המקרר". מן הבדיחה הזו אפשר ללמוד מה קורה כאשר אישה (ולפעמים גם גבר, גם הם סובלים מבולימיה, אם כי לעיתים נדירות יותר) מנסה לרסן יותר מדי את התיאבון הטבעי שלה, ואת הצרכים הגופניים והרגשיים שלה. היא פשוט אוכלת בסופו של דבר את כל המקרר... ומרוב תחושות כעס על עצמה וחרטה – היא גם הולכת להקיא אחר-כך.
אין זה נעים לסבול מבולימיה, וגם לא מהשמנה או מאנורקסיה. וגם אין זה נעים לסבול מן המחלות השונות של תרבות המערב, הנובעות בחלקן מאכילה לא נכונה.
לכן כדאי לנו למצוא איזון בין הצורך הטבעי שלנו ליהנות מן האוכל, לבין הצורך לשמור על גופנו ומשקלנו.
אז בברכת אכילה נעימה ונבונה אפרד מכם, לא מבלי שאעלה בנוסף לרשימה גם מספר תמונות של אוכל מנחם ולא משמין מדי, וגם כמה לינקים לאתרים טובים הממליצים על תזונה בריאה.
רחל בר-יוסף, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

האתר של מר קדמוני
האתר של מיקי בן-דור
והאתר של ג'מינה, באנגלית