את צודקת, מחשבות אכן עלולות להטריף אותנו. יותר ויותר אנשים רבים מאמצים לעצמם שיטות שונות של מדיטציות בדיוק כדי לנסות להשקיט קצת את הראש והמחשבות, "לאלף" את התודעה להיות קצת יותר בשקט. את מכירה מדיטציה?

כתבתי פה בזמנו פוסט קצר על מדיטציה מסוג קשיבות שהיא מאד מומלצת. יצא לך לקרוא?

מאחלת לך ערב שקט,

מיכל

אוי, אוי, אוי אני בדיוק חוזרת מיוגה והמחשבות רצות חצי מהשיעור לכיוונים שאתה לא מבין: כן רוצה להבריא, לא רוצה, כדאי לקחת שוקולד, לא ממש לא, כואב לי, לא כואב לי ואני פוקדת על המח, תרגע כבר ועל עצמי תנשמי עמוק כנסי לשיעור, זה היה ממש קשה, לקח לי חצי שיעור לצאת מהמחשבות האלו ולהתחבר לגופי ולשיעור... ואם הייתי יכולה לזרום מהשיעור ישר לים לא היה נפלא מזה, אבל... צוללת מבינה אותך כל כך, שואפת לשקט מהעולם, שקט מעצמי, שקט מהמחשבות שנמצאות על טיס אוטומטי. אספר לך משהו קטן שעשיתי היום כדי למצוא לי מרחב של שקט בתוך הכעוס, עשיתי הליכה בבוקר לעבודה (לא הצלחתי לקום מוקדם כמו בכל יום) ואחרי בוקר נוראי של צעקות על הילדים וכו' וכו' המחשבות שלי טסו על מהירויות גבוהות והיו בסכנת התנגשות, החלטתי שאין מצב שהיום שלי הולך להיראות כך וחשבתי איך ליצור שקט ואז החלטתי להודות לאלוקים על כל דבר והכי קטן שיש לי, ואפילו הוא נראה טפשי ביותר. אז פשוט הלכתי ברחוב והתחלתי להודות (ולבכות תוך כדי, מזל שהיו משקפי שמש) ואני רוצה לגלות לך בסוד וואלה זה עבד. ממש כך. הגעתי לעבודה עם מרחב של שקט פנימי והייתי בשוק מהעצה של ההודיה. אמצו את זה גם אתם

היי צוללת לעומק, אין יותר גרוע מהמחשבות, הן לא עוזבות, הן תקועות בראש, גם אני בשיעור יוגה חושבת על המצב שאני נמצאת בו והאם אוכל/ לא אוכל האם היום תהיה הקאה או לא.... ולגבי שאלתך האם לעשות או לא לעשות, בכל מצב את עושה, גם להקיא זו עשייה גם לצמצם זו עשייה גם להיות אמא נורמלית זו עשייה, כל בחירה שתעשי היא- היא העשייה! את רק צריכה לנתב את העשייה לדבר הנכון האמיתי הבריא שאת מאמינה שהוא יעשה לך טוב! אני "כאילו" לומדת תואר שני, כל השיעורים אני במחשבות איומות, לא מצליחה לסכם את המרצים שומעת חצי שיעור.. מבינה את הבלבול המטורף הזה, מאחלת לך את שלוות הנפש לה את מייחלת:-)