היי לא שייכת, לכאן את בטוח שייכת. יש הרבה הפרעות אכילה גם לא מוגדרות וזה לא כ”כ משנה השם, מה שמשנה הוא הסבל שלך מהמצב. היית פעם בטיפול להפרעות אכילה? אני חושבת שזה משהו שאת צריכה לשקול. ואגב , תתפלאי לשמוע אבל מצבך לא כזה נדיר, יש מלא אנשים קצת מלאים, או במשקל נורמלי, שנלחמים בחשק שלהם לאכול כמוך ולא מטפלים, כי הם לא בתת משקל, ומשום מה נתפס בעיני הציבור שלטיפול זקוק רק בן אדם בתת משקל, (כי עליו רואים את הסבל חיצונית גם) (אגב זאת הסיבה לכך שהרבה נשים במצבך לא מגיעות לטיפול בהפרעה שלהם).

שלום לא שייכת.

לי דווקא נשמע שיש לך בהחלט הפרעת אכילה שעונה על האבחנה של אנורקסיה (אם את בתת משקל) או בולימיה (אם את לא בתת משקל).

כך שאבחנה יש לך :(

בכל מקרה, כמו שכתבה לך יפה נולדת מחדש, הדבר המשמעותי הוא שאת סובלת ואת צריכה עזרה וטיפול.

האם ניסית לטפל בבעיה? אילו טיפולים ניסית ובמשך כמה זמן?

כי יש מקרים בהם טיפול בהפרעת האכילה מאד עוזר ומשפר את המצב.

ואם תקראי כאן בפורום תראי כמה את שייכת להרבה מאד אנשים שמבינים בדיוק מה עובר עליך.

כך שאת לא לבד.

שלך,

מיכל

היי לא שייכת, הוי כמה שאת שייכת... ברוכה הבאה, כל כך מבינה את הקושי שלך באכילה צומות משלשלים בולמוסים הקאות.... את כל מה שכתבת גם אני חווה, כך שאת לא לבד בהפרעה "הלא מוגדרת" שלך והיא מוגדרת, לא צריך לתת לה שם ספציפי, זו הפרעת אכילה ואת סובלת ממנה קשה וגם אני... גם אני מרגישה כבר לא חלק מהאנשים בעולם אבל אני לא משלימה עם זה וגם לך אסור להשלים עם זה! יש סיכוי, ואפילו הקטן ביותר, תשקיעי בשבילו, גם אני כמוך רוצה להיעלם למות לא להיות אבל בשביל הקמצוץ סיכוי שאולי אצליח אני נאזרת בשפיות וממשיכה בטיפול. האם את בטיפול כלשהו???

תרשי לי לקרוא לך שייכת, אבל את יכולה להרגיש בנח עם ההרגשות שלך, כל אחת פה חווה אותן מידי פעם/ כל הזמן בעוצמות שונות וכאן זה גם המקום לפרוק אותן. אז את הכי בבית בעולם. כשאני קוראת אותך, ומזדהה ומרחמת, אני מתרוממת מעל עצמי ומוצאת את הכוחות לעודד אותך ועל הדרך גם את עצמי.. הפחד הזה שיגידו שאת לא קשורה וכד' היה גם אצלי ועדיין ישנו, אבל כמו שאמרתי לך הסבל ישנו ולא משנה מה המקור.. שווה לך ללכת ולהתחיל הליך טיפולי ולהיות במסגרת רק כדי לדעת שיש לך אחת לשבוע היכן לפרוק באופן מקצועי את כל התסכולים. ואגב ברור שהפרעת אכילה לאו דווקא מתחילה משם..

היי לא שייכת...

רציתי להצטרף למילים החמות ששלחו לך כאן. גם אני ממליצה לך ללכת לטיפול..... אני מבינה מאוד את היאוש, את התחושה של חוסר השייכות, את הקושי לתפקד ועוד יותר את הקושי להתמודד כשמבחוץ הכל נראה תקין.... אבל רק שתדעי שפה אין מסכות.... אל תתנצלי על הפסימיות. תוציאי אותה. ותתמלאי באופטימיות בחזרה.

לשאלתך איך אנחנו מצליחות לתפקד... תראי.. זה לא קל... לא קל בכלל..... בתקופות מסויימות זה לא קורה לצערי. אבל נדמה לי שבשנה האחרונה דווקה מצאתי לי נקודות מסויימות שעוזרות לי להיאחז. למשל- להיפגש עם אחותי, לראות את האחיינית שלי בסופי שבוע, ללכת לגלוש, לפגוש חברות שגם סובלות מההפרעה ואני יכולה להיות אמיתית איתן ולדעת שהן יבינו ושאפשר לסמוך עליהן..... יש גם מצבים מסויימים- נדירים אמנם אבל מצבים מסויימים ומקומות מסויימים שבהם אני יודעת שקל לי יותר לאכול דברים מסויימים ולא להקיא/ לקחת משלשלים/ לעשות ספורט כפייתי וכו.... נכון שזה מעט אבל לפעמים אם אני מצליחה וזה נותן לי קצת כח פיזי דברים נראים פתאום אחרת....... פעם בכמה ימים לשבת עם חברה בבית קפה ולאכול מרק..... זה משהו שאני מסוגלת להתמודד איתו... כל אחת ואחד צריכים למצוא את נקודות האחיזה שלהם ויש כאלה! זה נורא קשה אבל אולי ננסה לחשוב ביחד במה את יכולה להיאחז?

שלך,

אני

אני חושבת שטיפול מאד יכול לעזור לך, תגלי כמה ניתן להבין אותך, לקבל את המצב הזמני בו את נתונה ולתת לך תקווה.

ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ודיאטני במגוון מסגרות.

אם את רוצה עזרה במציאת הטיפול המתאים לך, תכתבי מהיכן את והאם את מעדיפה טיפול באופן פרטי או ציבורי.

מיכל