אני ואתה בדיוק באותו מצב.גם אני נפרדתי על דעת עצמי מהפסיכולוג. אני חושב שאם אתה ישן טוב בלילה ללא כדורים ואתה בטוח בעצמך,ויש לך מצב רוח סביר לאורך זמן אז יפה לך ואפשר להגיד ביי.ומקסימום תמיד יש דרך חזרה. תמשיך כך.

הי חברים. כתבתי על זה כתבה שלמה במדריך לדיכאון וחרדה כאן בקהילה. תכנסו ותקראו, תגיבו, תוסיפו, תשנו לפי נסיונכם הבנתכם....

שלום אורית , קראתי את הכתבה שלך על הנושא של סיום טיפול ומאד התרשמתי ממנה בעיקר בעיני הלא מקצועיות יש הרבה התחשבות ורגש במטופל ורצון לעזור ולהחליט יחד . זה נתן גם לי הרבה חומר למחשבה למרות שאני כבר אחרי . תודה וכל טוב .

אורית יקרה , שמחתי על התגובה שלך כי הכוונה שלי תמיד להודות לאנשים כמוך וחבריך שעוזרים בלי שום סייג לכל מי שמבקש יד  , היד שלכם מושטת  תמיד וללא כל תמורה שזה גם לא כל כך רגיל במקומותינו .

חיזקי ואימצי והמשיכי  ומשמים ישלמו לך .

אורית תודה רבה על המאמצים שאת עושה בלעזור לאנשים, לענות תשובות.. ולשאלתי, איך מסיימים פגישות עם פסיכולוג שמלכתחילה נקבע זמן מוקצב עבור הטיפול.. כמו במרפאות בריאות הנפש שנותנים רק שנה ובמקרה שלי פחות כי המטפלת הינה סטאג'רית שמסיימת את שנת הסטאג' שלה לפני השנה... אפשרי בכלל לסיים תהליך טיפולי בקצת יותר מחצי שנה?

כמה חבל שהרבה מטפלים/פסיכיאטרים לא טורחים לספק למטופליהם מידע בסיסי וחיוני. אנשים יכולים ללכת שנה שלימה ל׳מרכז בריאות הנפש׳ וגם שנה אחרי כן לא להבין מה בדיוק נעשה שם. כאילו המטופל אינו חלק מהתהליך. כאילו המפתחות בידי המטפל וזהו.

אברהם, אני אשמח אם תוכל להסביר בבקשה יותר את דבריך. אני לדוגמא שאלתי את המטפלת באיזו שיטה היא מטפלת ולא קבלתי תשובה עד היום. כמו כן שאלתי אותה אם היא חושבת שפרק הזמן הקצר שנקבע לנו לטיפול הוא מספיק בשביל לעזור והיא אמרה שכן. ובינתיים יש רק החמרה מתחילת הטיפול. ואני לא באמת יודעת מה מטרת הטיפול, חוץ מזה שזה גורם לי להצפות רגשיות, לחוסר יכולת להכיל את הכל וכתוצאה מכך כנראה להחמרה.

״נולדת״, כעת אני קצת בלחץ של שבת, אבל אשתדל להסביר את הכל במוצאי שבת בעזרת ה׳, כי העלית שאלה חשובה מאד ויש דברים שאינם כמו שנראה מהתחלה והם חייבים להיפסק. שבת שלום ומבורך! אברהם

הי נולדת מחדש, את מעלה שאלות מאד חשובות. זה נכון שזכות המטופל לדעת באיזו גישה טיפולים משתמש המטפל שלו וגם מהן מטרות הטיפול. אבל המצב מסובך יותר. למשל, לפעמים מטפלים מזהים נקודות פגיעות אצל המטופל ואז אמירה ישירה יכול להיות הרסנית לטיפול. כך שאני מסכימה שיש מתח בין זכות המטופל לקבל תשובות ישירות לגבי שאלות על הטיפול ובין מה שנכון טיפולית. הפתרון, לדעתי, הוא להיות בשיח על המתח הזה, זאת אומרת שיהיה אפשר לדבר על זה בתוך המסגרת הטיפולית. לגבי ההחמרה שאת מתארת - זה לאו דווקא אומר שהטיפול לא טוב בשבילך. ההצפה הרגשי והחרדה הן חלק מהתהליך הטיפולי ויש תקופות בטיפול שהחרדה יכולה להיות מאד מציפה. הרי לא יכול להתרחש שינוי בלי שתהיה איזו רמה של חרדה וגם לגעת המקומות כואבים זה דבר שמעורר חרדה. השאלה היא האם את מרגישה שהטיפול מהווה החזקה בשבילך, שעל אף החרדה, יש מסגרת ששומרת עליך שלא תיפלי או תתפרקי. ודבר אחרון, פרק הזמן של הטיפול. ממה שהכרתי עד כה, אני באמת לא יודעת להגיד אם טיפול של שנה או חצי שנה הוא מספיק בשבילך. אבל, לצערנו, יש רצוי ויש מצוי. טיפול במרפאות לבריאות הנפש הוא אכן מוגבל בזמן מכל מיני סיבות. זה לא אומר שהוא לא יכול להועיל, אבל חשוב לדעת במה אפשר לטפל במסגרת של חצי שנה ובמה לא. זאת כדי שגם בסוף הטיפול, תהיה לך יכולת גדולה יותר להשלים עם מה שקיבלת מהטיפול וגם עם מה שלא קיבלת. מה את אומרת על כל זה? שירי

מה שרציתי לומר:

1. זכותו (ולדעתי אף חובתו) של המטופל לדעת איזה סוג טיפול הוא הולך לקבל, מה הזמן המשוער שבו צריכים לראות את ההצלחה, מהן חובותיו של המטפל והמטופל. בדיוק כמו ברפואת הגוף.

אכן, פרויד אמר ״הטיפול דומה למשחק שחמט - אתה יודע הרבה על תחילתו ועל סופו, אבל כמעט אף פעם לא תדע מה יתרחש באמצע״. אבל גם פרויד אמר שהסוף של התהליך ידוע באופן טבעי. אם כן, המטפל ש״מערפל״ את האווירה וגורם לבלבול, כנראה יגרום יותר לנזק מאשר לתועלת.

שני סוגים טיפול הנפוצים בתחנות לבריאות הנפש (תב״ן) הם טיפול דינמי וטיפול CBT. שניהם יכולים להנתן במתכונת פרטנית או קבוצתית. 

טיפול דינמי - הגדרה שלו רחבה (ואין כאן מקום להסביר) אבל בגדול מבוסס על מה שהמטופל מביא, המטפל יהיה יותר פאסיבי. לעיתים התנהגות כזו של מטפל יכולה לעורר תהיות רבות בקשר למקצוענותו, תחושות של בזבוז זמן (״אוף, שום דבר לא מתקדם״) ותסכול רב. 

המטפל טוב ״מחכה להזדמנות״ שיצופו כל הרגשות הקשים האלו (כעס, תסכול, חוסר אמון ועוד) וישתמש בהם כחומר טיפולי שיעזור למטופל ללמוד על המקומות הכי אמיתיים שבו, להסיק משסקנות ולשקול אולי לבנות את עצמו מחדש. 

מטפל גרוע ימשיך לתסכל את המטופל ולא יבחין איפה עובר הגבול של הטעם הטוב, וגרום לעוד יותר חוסר אמון במטפלים, המטופל ״יחתוך״ באמצע הטיפול ולעולם לא ירצה לחזור יותר לטיפול פסיכולוגי. זהו הנזק. 

2. אם לא נאמר למטופל איזה סוג טיפול מציעים לו, ייתכן וכלל לא מדובר בטיפול אלא שיחות פרונטליות. 

3. באופן רישמי תב״ן חייבת לתת ליווי לכל פונה (שהוכח הצורך שלו בכך). אך באופן בלתי רשמי הטיפול באדם מוגבל לכשנה אחת בלבד. הסיבה לכך פשוטה - כל הזמן מגיעים מטופלים חדשים ולא ניתן לתת מענה ראוי לכולם. אפשר להבין את העומס של המערכת, המטופל חייב להיות יותר מעורב בתהליך ולהפיק בשנה זו את המירב.

4. העובדה כי פעמים רבות המטופלים אינם שותפים לקבלת ההחלטה (אלא הצוות מחליט עבורם מה יקבלו לאיזה טווח זמן) הינה נוחה למערכת, אבל תמיד ישנה אפשרות לערער על ההחלטות כאשר תבקשו להפגש עם מנהל המרפאה. אל תסמכו רק על מה שמציעים לכם, תבדקו כל אפשרות. כשיש צורך בטיפול עדיף שתחכו לתורכם ואל תסכימו לקבל ״שיחות עם עובדת סוציאלית, לבינתיים״ כי מבחינת התחנה בזאת כבר נתנו לכם את ה״מענה״, ואם תסרבו אחר כך, יירשם שדחיתם את המענה שהוסכם על ידי שניכם! 

5. אחרי כל המגילה שרשמתי ״נגד״ התב״נים נראה שהמכערכת מסובכת ומסורבלת ועדיף לפנות לפסיכיאטר פרטי, ומה גם ש״פרטי יותר טוב מציבורי״. 

זאת טעות נפוצה שגם עולה לאנשים ביוקר. אנשים לא יודעים שכל אותם רופאים שעובדים בקליניקה הפרטית שלהם, עובדים גם בקופות חולים, מה שאומר ניתן לקבל מהם אותו שירות איכותי בדיוק כמו אם תשלמו 800 ₪ לעשרים דק׳ ביקור. לא חבל?

וואו, אברהם תודה על המידע המפורט

שניה שאבין, מה זה תב"ן?

ובאמת פסיכיאטר פרטי לא יותר טוב מציבורי?

אני לא מבינה איך פסיכיאטר יכול להמליץ על סוג של כדורים אחרי פגישה אחת עם המטופל?

מבחינתי זה ממש לא מקצועי

ואני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על אחד כזה..

״נולדתי״, אני שמח שאת מתעניינת, ותשובות גוררות עוד שאלות.. :)

תב״ן - מרפאת בריאות הנפש ציבורית, במימון משרד הבריאות. לא מסתמכת רק על המדינה אלא בדרך כלל מסופחת לבית הרפואה פסיכיאטרי (באר יעקב, תל השומר וכד׳). עקב הרפורמה בבריאות הנפש תב״נים יעבדו במתכונת הנוכחית עד 2015, לאחר מכן האחריות לטיפול בסוגיות בריאות הנפש יעבור לקופות חולים שחייבים למצוא מענה הולם (עוד נושא בעייתי לדבר עליו).

כל פסיכיאטר פרטי עלא יכול או לא מעוניין להתפרנס רק מקליניקה פרטית עובד גם במסגרת ציבורית: בית הרפואה הפסיכיאטרי, קופת חולים, תב״ן ועוד. כמו כל רופא, שאי אפשר להיות מנותקים מהשטח וחייבים להיות מחוברים גם לבית הרפואה או משהו כזה. ואם אפשר לקבל את שירותיו בקו״ח, למה לשלם בפרטי?

נושא הכדורים - לא כמו ברפואת גוף.מדוייקים, חייבים לנסות כדור אחד, לשנות, להויף סעם הזמן. לכן,  ממש בהתחלה הוא יתן כדור אחד שממנו נתחיל, ואז נראה אם זה עושה טוב או שצריך לשנות. ואמנם לא נשמע טוב שישר נותנים משהו, אבל ככה זה ואין מה לעשות.

היי שירי, ניסיתי להגיב לתגובתך כבר אתמול ועד שניסחתי הכל נמחק ולא היה לי כח שוב לשחזר את תחושותי, אנסה שוב בקצרה. בתחילה הרגשתי נורא בקשר לטיפול, ההדרדרות שהיתה לי הפחידה אותי. המקום שאני לא בטוחה שהוא מתאים לי שאולי היא לא מספיק מנוסה והיא רק תגרום לי נזק.. והעליתי את זה מולה ובאמת מאז היא קצת יותר שותפה מבחינת התערבות שלה בדבריי.. וקצת נקשרתי אליה, למרות שאני עדיין חושבת שהיא לא מקצועית אבל היא הביאה אותי מבחינת תחושות, למקומות עמוקים ומפחידים. (שוב לא יודעת אם זה טוב או הרסני) ומאז שאני מרגישה אליה כך (גם על זה דברנו וזה רק גרם לי להקשר יותר ולהבהל מהרגש הזה שאני מרגישה אליה) אני ממש מחכה ליום הפגישה כדי לפרוק את כל מה שהצטבר מכל השבוע ששמתי על עצמי מסכות של חשיבה חיובית ועשייה וכו' ואפילו בפגישה האחרונה ציינתי אצלה שהיה לי שבוע מקסים אז היא שאלה מה היה ואמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה בכלל ואני רק רוצה לדבר את כל הרע שהצטבר לי, לכן המקום הזה של הטיפול אני לא יודעת אם שומר עלי, או רק גורם לי ליפול לכמה ימים.. ואני כאילו מחכה לנפילה הזו וכשאני קמה ממנה ולובשת מסכה וחייה חיובי באמת יותר טוב לי, אבל אני מרגישה משיכה לצד האפל והרע. זה נראה לך תקין? אני גם לא מאמינה שב8 חודשים של טיפול אפשר באמת לטפל במשהו כשאין משהו ברור וכל הזמן צפים אלף ואחד דברים אבל לא באמת מטפלים בכלום אלא רק מציפים..

אברהם תודה על תשובתך המפורטת, לא נראה לי שמרכז בריאות הנפש שאני הולכת אליו משוייך לאיזה בי"ח פסיכיאטרי בכל אופן ככה הם אמרו שאין להם קשר עם גורמים קהילתיים ובתי חולים ככה שהם לא יכולים ואסור להם להעביר מידע, אחרת לא הייתי הולכת לשם, או שהם סתם שקרו אותי.. כמו שהביאו לי טיפול רק של 8 חודשים ולא השאירו לי הרבה ברירות כי הודיעו לי את זה רק אחרי חודש, שכבר הוצאתי את כל מה שעלי וממש לא הייתה לי סבלנות לחכות עוד חצי שנה בתור עש שיתפנה מישהו לתקופת זמן ארוכה יותר. ולגבי הכדורים, זה בדיוק המקום שמונע ממני לקחת אותם, כי אני מרגישה חיית מעבדה שמנסים עליה חומרים כימיים ורואים איך היא מגיבה. לא רוצה ומפחדת להיות במקום הזה לא בא לי שינסו עלי נסיונות ובסוף אהיה זומבי. ובאמת הפסיכיאטרית שהייתי אצלה שנתנה לי את הכדור אחרי פגישה אחת בלי לדעת עלי כלום דברתי אח"כ דברתי עם הפסיכולוגית על זה והיא שאלה אותה ואמרה לי שהיא אמרה שפשוט היא צריכה לטוס בעוד חודש והיא הייתה חייבת שאחליט מיידי מה אני רוצה לקחת כדי שהיא תוכל לעקוב אחרי לפחות במשך חודש. (אז זה רק מראה לי שהשיקולים שהיא לחצה עלי להחליט או ההחלטה המהירה שלה לגבי הכדור לא נבעה משיקולים אמיתיים להבין את בעייתי ולהתאים לה את הכי טוב אלא להשתיק אותי כמה שיותר מהר לפני שהיא טסה). טוב מקווה שלא חפרתי פשוט זה עדיין מזעזע אותי הפגישה שהייתי אצלה. פעם ראשונה שהייתי אצל פסיכיאטר פשוט ונורא נפגעתי מהיחס המזלזל (כאילו בגלל שאין לי כסף לשלם פרטי אז מותר לעשות הכל)

נולדת מחדש, לפי מה שאת מתארת את התהליך עם המטפלת, נראה שהיא דווקא מקצועית מאד! "הצליחה לעשות לך את זה" כשהביאה אותך למקומות האמיתיים, עמידה מול חרדה האמיתית, מול החוסר אמון, הטלת ספקות במקצועיות וביכולת התהליך הקצר כזה להועיל, היקשרות אליה (עוד מעט תדברו על זה), הכרה בצורך לראות את הרע קודם (ועוד מעט תביני לבד למה). בקיצור הטיפול שלכם הולך טוב.

תודה אברהם, אתה מעודד אותי, ונותן לי ביטחון להמשך ועוד סיבות להקשר אליה.. (מה יהיה? ;)) אני באמת מקווה שכדבריך אני בהתקדמות, למרות שזה לא ככ מרגיש כך, בכל אופן לו יהי..

חברים יקרים. אני קוראת את מה שכתבתם וכל מילה, משפט מעלים בי הרבה מחשבות ותהיות. ראשית, אכן ישנה בעיה קשה בין רצוי למצוי. אני זוכרת את עצמי מתמחה במקומות טיפול שונים - בוכה על פרידה טרם זמנה ממטופלים. אבל זה מה, שהמערכת יכלה לתת. לעיתים זה היה ממש לא בזמן הנכון....מאידך, הידיעה שיש זמן מגבל גרמה לי ולמטופלי "להזיע" ולהספיק כמה, שיותר מהר. אני חושבת, שזמן הטיפול חיב להיות נתון ידוע מראש וזכותו של כל מטופל לקבל את המידע עליו. להגיד כמה זמן צריך כל אחד בכדי להרגיש שיפור....טוב...כמטפלת נראה לי (אלא אם המדובר בפחד ספציפי כמו מג'וקים) זו יומרנות היו פעמים, שסברתי, שהבור עמוק עמוק ויקחו שנות טיפול ממושכות ופתאום האדם "טיפס בסולם" במהירות לא צפויה ופרץ דרך באורח מהיר ומדהים ולעיתים מה, שנדמה היה כבעיה קטנה הלך ונגע במקומות עמוקים ודרש זמן רב יותר ממה שנדמה היה בהתחלה. כל אדם הוא כל כך עולם אחר מהשני....למרות שנים ארוכות בטיפול. תמיד, כשאני יושבת בפעם הראשונה מול אדם אני מרגישה כאילו מעולם לא למדתי, לא ראיתי ולא שמעתי. אני רק מקשיבה למנגינה המיוחדת שלו ולמה, שהוא היה רוצה שיקרה איתה. אגב, לא מעט אנשים פונים לטיפול כשבעצם בפנים בפנים הם אינם רוצים לשנות דבר הם רוצים רק להתבטא, לדבר, לשמוע את עצמם ואולי רק מאוחר יותר (לעיתים לאחר, שהפסיקו את הטיפול) יחליטו שהם בעצם כן רוצים לשנות משהו. לעיתים מגיע המטפל המתאים אבל לא בזמן המתאים.... טוב, נראה לי שקצת חפרתי לכם אבל אני מקווה, שהרעיון הובן.... אורית