הי דורית, אני מבינה שאת סובלת מהרבה חרדות, בעיקר מאז שעברת את הניתוח. קודם כל, זו תגובה אנושית כל כך לאירוע לא פשוט שעברת. אני משערת שרב האנשים סובלים מרמה כזאת או אחרת של חרדה אחרי ניתוח, אבל השאלה היא כמה זמן נמשכת החרדה ועד כמה היא מפריעה לחיים שלך. אשמח אם תספרי יותר על מה שעברת ועל הרגשות והמחשבות שמציפים אותך מאז. לשאלתך, יש שיטות שונות שיכולות להיות יעילות במצבי חרדה, ביופידבק היא אחת מהן ובהחלט הייתי ממליצה לך לנסות אותה. מישהו הפנה אותך לטיפול הזה או שאת ניגשת אליו אחרי בירורים שלך לגבי הטיפולים השונים? שירי

תודה לך שירי על התגובה המהירה

אנני יודעת מה רמת העצב המוגדר כדכאון ומה רמת הפחד מהמוות המוגדר כחרדה. אני מתפקדת עם העצב הנלווה אבל נעלמה לי שמחת חיים מסויימת שהיתה בי. אין לי שום רצון כיום להמשיך בעיסוקי שגרמו לי הנאה כמו ציור ופיסול. המחשבות המלוות הן בשביל מה, ממילא עוד מעט ואני כבר לא כאן. הקרקע המוצקה לא קיימת. כל כאב ביד שמאל או בגב או תחושה בחזה מבשרות לי כי הנה התקף מגיע ומתחילה המלחמה הפנימית האם להתחיל שוב בירור או לתת למוות לעשות את שלו כי תמיד אמרתי שעדיף למות מהתקף לב ולא מ..  (את הנתוח עשיתי לפני שנה ואת הצנתורים לפני חודש. ופתיחת חזה נוספת על רקע הוצאת גידול היתה לפני 13 שנים) . לאחר הנתוח הראשון הרגשתי צורך עז לעשות תפנית בחיי ואכן התחלתי לעסוק באמנות . הרגשתי תאווה  לחיים ו"להספיק" כמה שיותר.  ואז בא נתוח המעקפים וערער את הבסיס לחיי. רק לפני כ-4 חודשים הצלחתי להתרומם מאותה תחתית (גם פיזית) ושוב  במלאות שנה לנתוח נחתו 2 צנתורים .

העצב אם כך אולי לא אובדני כי הרי אני מחפשת טיפולים שונים לגוף ולנפש, אך המחשבה  שאינה חדשה לאיש כי החיים הם שבירים והכל זמני השתלטה על כולי ומביאה אותי לחדלון מסויים בעשייה שלי וביחסי עם בני אדם. וכאשר מגיעים כאבים קטנים או תחושות חשודות כאמור מיד אני "נכנסת לפאניקה" וגם את המעט שאני עושה היום אני מפסיקה.

תמיכה נפשית אמיתית אין לי משום מקור קרוב. בד"כ  יש הרבה האשמות או עצות סרק כמו: תעשי ספורט, אנשים צעירים גם חלו/מתו ועוד.

על הפידבק לא ידוע לי הרבה ולכן שאלתי מאתמול. אם פירוט ארכני זה יעזור להפנות אותי אשמח לשמוע.

תודה מראש

דורית,

הפירוט שלך לא ארכני כלל. הוא דווקא נותן הרבה כדי להבין משהו על מי שאת ועל מה שאת מתמודדת איתו. 

ראשית, אני רוצה לחזק אותך על האופן שבו התמודדת עם הסרטן (את נמנעת מלתת לו שם, אני מקוה שזה בסדר שאני מוציאה את השד מהבקבוק). זה מראה על כוחות רבים שנמצאים בך ושיכולים לעזור לך גם היום. אבל, כמו לכל בן אדם, גם לך כמות מוגבלת של משאבים וכשאת צריכה להתמודד עם כל כך הרבה מצבי לחץ וסכנה בריאותית ממשית, בלי תמיכה נפשית, זה כמעט בלתי נמנע שתהיה לזה השפעה קשה על מצבך הרגשי. אני שוב רוצה לשאול אותך מדוע חשבת דווקא על ביו-פידבק ומה את יודעת על השיטה הזאת? בתחושה שלי, מתאים לך יותר טיפול רגשי, שיהווה מסגרת של תמיכה נפשית, יעזור לך לעשות עיבוד של כל החוויות הטראומתיות שעברת ויעזור לך להתחבר שוב לכוחות שלך. מה את חושבת על זה? שירי

לשירי שוב תודה

על החיזוק, על ההתענינות ועל העצות. זה לא דבר מובן מאליו.

אני מנסה כמו בעבר לחפש מזור בכל הכיוונים החל משינוי תזונתי ועד לשינוי תפיסתי של החיים. לא פניתי לטיפול רגשי (אם הכוונה היא לשיחות עם פסיכולוג/ית) ההסברים מרובים ולכן עדיין לא הגעתי לתשובה. חלקם: האמונה המוטבעת כי הטפול הרגשי אמור לבוא מנפש קרובה ואוהבת. חוסר סבלנות לדוש בילדותי המוקדמת והעדפה להשלים (שכלית) עם העובדה שכל אחד נותן כפי יכלתו. יתכן ועדיין מתביישת להפתח בפני אדם זר ונמנעת מקלוף עצמי כדי לא  להצטער על כך מאוחר יותר על ש"דיברתי סרה " והורדתי  בערכם של בני משפחתי . ומחשבה נוספת שעיבוד של הסיטואציות שהייתי בהן מלווה בהתעמקות בהן,דבר שיגרום גם   רחמים עצמיים לא מקדם אותי .  ואולי  ואולי ואולי ....

יתכן  גם והפניה לביופידבק הינה מבחינתי "קדם"  או תחליף לטיפול פסיכולוגי שממנו אני נמנעת. ובכל זאת אין לי מידע מפורט יותר עליו.

תודה מקרב לב

דורית

דורית יקרה.

קראתי את מה שכתבת ואני מאוד מבינה על מה את מדברת....ומאידך, נראה שיש לך אופי של לוחמת. את לא מוותרת ועם הכל ובתוך הכל

מוצאת את הדברים, שיביאו לתשוקה ולשמחה.

אגב, טיפול פסיכולוגי יכול להיות מהסוג התומך והמעצים - תלוי באיזה מטפל את בוחרת ובהחלט לא חייב להיות כזה, שנובר בעבר ובמוגבלויות ההורים - ממש לא!!!! ומעבר לכך לפי מה שאת כותבת, בהחלט לא נראה, שאת זקוקה לזה עכשיו.

הגעת לתובנה, שלאחרים לוקח שנים להגיע אליה (לעיתים לעולם לא), שגם להורים יש מגבלויות וצריך לדעת להשלים ולקבל אותם למרות הכאב/צער או כעס על מה שמנעו ולחילופין עשו בעבורנו (או איתנו).

אינני יודעת אם "פידבק" זה הדבר בשבילך, יותר מכל אני מרגישה שאת זקוקה למישהו שיתן לך כוחות, העצמה וכיוון להתנתב אליו וכן, מותר גם לך לקלל, להתעצבן ולהביע רגשות....

בהתחשב במה שעברת את נשמעת לי מאוד "מנומסת" ו"שמורה". מה דעתך על קבוצת תמיכה?

מה דעתך על טיפול באמנות - שם לא בהכרח צריך לדבר?

מה דעתך על שימוש של כמה פגישות עם קאוצ'ר לחיים?

ספרי קצת יותר על עצמך בכלל (כאן את יכולה להתפרע) וננסה ביחד למצוא את הדבר הנכון...

אורית