בסוף השבוע התפרסמה כתבתה של נטאלי סילבר בעיתון המקומי 'צומת השרון' שעסקה בתופעה של נערות שמקיימות יחסי מין עם יחצנים כדי להיכנס למועדונים ולקבל שתייה אלכוהולית חינם (http://tzomet-hash.co.il/kfar_saba/index.html, גיליון 1587, עמ' 52). הכתבה מתווספת למיני כתבות שמתפרסמות מעת לעת ועוסקות בעוד תופעה של בני נוער, שאנחנו המבוגרים, נחרדים לשמוע ומתקשים להבין.

אני לא באמת יודע לגבי מדגם המרואיינות לכתבה והאם אפשר לקרוא למסופר 'תופעה' מהבחינה האקדמית, אבל יש בכתבה כדי לפתוח צוהר לעולמם של הנוער, צוהר שאנחנו המבוגרים לעיתים מתעקשים לא להתבונן דרכו, ועל כך בהמשך.

אבל קודם נבין כמה דברים מתוך הנאמר על ידי הנערות בכתבה. ראשית, כל המרואיינות מתעקשות שהן אינן עוסקות בזנות על אף שהן משיגות תמורה מיחסי המין. אפשר עכשיו לומר "טיפשות, מטומטמות", אבל אפשר גם לשאול למה. אנחנו חיים בתקופה שיש בה שבר ערכי ופסיכולוגי שגורם לנערים ולנערות להרגיש באובדן שליטה תמידי. אנחנו, המבוגרים, רק מקשים עליהם יותר. אנחנו מצפים שיהיו חדים וברורים, ידעו מה הם רוצים, מציעים להם מגוון עצום ודורשים שידעו להבחין בין עיקר לטפל. זו רוח התקופה והם הנפגעים הראשונים. כשנערה משיגה מה שהיא רוצה, במקרה הזה כניסה חינם למועדונים לה ולחברות שלה, כולל משקאות חינם, היא למעשה משיגה שליטה. מתוך הכתבה: "אני מרגישה פמיניסטית וחזקה מאד בעניין של השליטה. בתכלס אני משיגה ככה בדיוק מה שאני רוצה..".

הדבר השני הבולט הוא המתירנות המינית. המין הפך להיות עניין של חול בקרב הנערים. עם מי לקיים יחסים זו התלבטות כמו עם מי ללכת לאכול סנדוויץ' בהפסקה בבית הספר. "אני כבר יודעת מה הם רוצים – או שתעשי לו ביד או שתמצצי לו. הכי רחוק זה להזדיין עם אחד היחצנים [...] ירדתי כמה פעמים לאיזה בעל מועדון זקן חרמן אבל לא יותר מזה [...] אני בעיקר משחקת משחקים של תשומי. נותנת לו לגעת בי קצת, ככה הוא נותן לי פתקי שתייה ואומר לברמנים לפנק אותנו [...] בסוף הערב אני יכולה למצוץ לו או משהו כזה". ונערה אחרת: "אני גם לא ממש מזדיינת עד הסוף. יותר מחרמנת אותם ויורדת להם אבל גם אז, רק בקטע של מי שבא לי עליו". זאת ועוד, אחת הנערות אומרת שזה או לקיים יחסים עם יחצן, שנחשב ממעמד חברתי גבוה כי הוא כנראה נראה טוב והוא יכול להכניס למסיבות, או מישהו מהשכבה שירכל ויספר לחבר'ה. שימו לב שאין אופציה שלישית – לא לקיים יחסים, או לקיים רק עם בן זוג. המחקרים בתחום רבים וסותרים לרוב לגבי כמה ובאיזה גילאים בני הנוער מקיימים יחסי מין. אבל אנחנו צריכים לשים לב לא למספרים אלא לאופן. מנערה בת 15 היום מצופה לקיים יחסי מין בתנוחות שונות, מין אוראלי, מין אנאלי ועוד. למה? כי זה מה שיש בסרטוני פורנו באינטרנט. חדשות להורים – כמה חסימות ופילטרים שלא תשימו, נערים/ילדים בני 10-11 מתחילים להיחשף לפורנו מכל סוגיו. בגילאי 12-13 הם ממשיכים לראות פורנו באינטרנט, ומגיל 14 בערך מתחילים לחקות את מה שהם ראו. ואם כבר מדברים פתוח – ביום רוב סרטי הפורנו נמשכים כ-10 דק', וכוללים את הצעדים הבאים: מין אוראלי, תנוחה מקדימה, תנוחה מאחורה, מין אנאלי, הוא גומר לה על הפנים. לרוב אין נשיקות, אין חיבוקים, ובטח אין "לא רוצה" הרי זה פורנו. הבעיה היא שהנערים שלנו לומדים שככה עושים את זה. אנחנו אשמים! מעבר לתרבות האח הגדול המזלזלת שאנחנו חיים בה, אנחנו לא מלמדים את הנערים איך עושים את זה. כל יועצת חינוכית היום בבית ספר תתגאה בזה שהדלת שלה תמיד פתוחה ושכל מי שרוצה לדבר אתה יכול, גם בעניינים שכאלה. יועצת יקרה, בכל הנוגע למין, שיטת הדלת הפתוחה לא מספיקה. הנערה לא יודעת שהיא לא אמורה לקיים מין אנאלי כשהיא לא רוצה, היא לא יודעת שלרדת לו זה יחסי מין בדיוק כמו כשיש חדירה מלאה, את צריכה באופן יזום לדבר אתה על זה, באופן פעיל ולא סביל.

סוף דבר – כשכתבתי בתחילה שאנחנו מתעקשים לא להתבונן דרך הצוהר שהנערים פותחים לנו לעולמם מדי פעם אני מתכוון לזה שאנחנו חושבים שבענישה, הרתעה, "אפס סובלנות" וכו' נדע לפתור את הבעיות האלו. גם העמדה שחינוך יפתור הכול היא לא נכונה. נוריד ונאסור כמה שנרצה את גיל צריכת האלכוהול, אבל מעשה של הנערות שמקיימות יחסי מין כדי לקבל משקה חינם במועדונים מעיד על זה שהדרך שלנו לא בכיוון הנכון. החינוך חשוב, חשוב ביותר, אבל ללא טיפול אנחנו לא נצליח להבין למה ואיך. יותר ויותר מסגרות טיפוליות נסגרות מפאת חוסר בתקציבים או בגלל שהתוצאות לא נראות בעין באופן מידי. זה לא פופולרי היום לטפל, כולם רוצים מהר "לטפל בבעיה" – נקים קבוצה בבית הספר ונקרא לה "אוי ואבוי אם תקימי יחסי מין תמורת כניסה למועדונים" והכל ייפתר... הנערות האלה צריכות טיפול רגשי ולעיתים נפשי (לא רק הן, רבים מהנערים שכמותן) ולא "נו, נו, נו", וטיפול זה תהליך, זמן, ואנשים מקצועיים עם ניסיון.. הרשויות צריכות להרים את הכפפה, לקחת אחריות, לחזק ותמוך במסגרות טיפוליות כגון יחידות לקידום נוער, מרכזי ייעוץ וכדומה (גילוי נאות – הכותב עובד ביחידה לקידום נוער באחת מערי השרון). הם צריכים אנשים שידברו איתם ולא רק ילמדו אותם או יחנכו אותם, ושוב – לא באשמתן, באשמתנו.

הכותב – ליעד סולנקו, עובד קידום נוער, יועץ פילוסופי ודוקטורנט לבריאות נפש קהילתית. מייסד את מכון פראקסיס לטיפול וייעוץ פסיכו-פילוסופי.