הי,

אני יודעת שאת תחשבי שאני לא אובייקטיבית, אבל העובדות שציינת ממש ממש לא נכונות!

לא כל הבנות שוקלות 30!

ממש לא רע שם!

עולים במשקל כמה שצריך, כל מקרה לגופו, ואפילו לפעמים לא עולים אם לא צריך.

אף אחד לא יתן לך סתם לבכות. יש במחלקה המון רצון לעזור ולתמוך, במיוחד במי שרוצה להחלים.

אני כאן לרשותך בכל שאלה שיש לך בעניין,

בהצלחה,

מיכל

הייתי שם ואולי זו החוויה האישית שלי.. למרות שאני יודעת בוודאות שעוד בנות שותפות לתחושות הללו

אז ככה: את לא תעלי 4 ק"ג בשבוע, אין מצב. את יכולה להיות רגועה בסוגיה זו

בנוגע לרצון לעזור. ובכן, אני נתקלתי באטימות רבה מצד הצוות והרצון היחידי שזהיתי הוא בעיקר לסיים את יום העבודה ולהגיע הביתה. צוות האחיות (מלבד אלה המקסימה) נראה עייף ותשוש. התייחס אלינו קודם כל כ"מחלה" ורק אז אולי אולי בתור בני אדם. כל דבר קטן גם אם כואב לך הראש הוא תסמין של ההפרעה. כולנו, ללא יוצאות מן הכלל שקרניות פתולוגיות (כי זה הרי תסמין של המחלה) ולכן דברינו לא נלקחים ברצינות. תמיד המבט המזלזל ומטיל הספק.

החויה שלי משם היא מאוד שלילית. נותרה בי טראומה עמוקה מהמקום. אם הצוות היה שונה ונותן בנו קצת אמון (ולא מספיק רק האמון והמוטיבציה שלנו) החויה יכלה להיות שונה. הסביבה מאוד משפיעה- בכל תחום בחיים.

אני מצטערת אם זה נשמע רע אבל הרגשתי צורך לכתוב זאת. ושוב, זו חויה אישית שלי ושל חברותי, יכול להיות שאצלך יהיה שונה.

אני מציעה לך להתייעץ עם עוד בנות שהיו במחלקה על מנת להתרשם.

שיהיה המון בהצלחה

תראי, גם אני צריכה עזרה ואני מקבלת אותה בחוץ. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, דיאטניות.. הכל ואלה שיש להם את השם הכי הכי.. להגיד לך שזה עוזר? עוזר רק לדבר.. לא עוזר למחלה.. אבל פה יש לי את המקום שלי ותשומת הלב שאני זקוקה לה.. יכול להיות שהחויה שלך תהיה שונה במחלקה ולכן אני מציעה לך להתייעץ עם עוד בנות. לא לוותר, להמשיך לנסות גם כשקשה. וכשלא הולך להשתדל שלא לכעוס על עצמך ולהאשים את עצמך. המחלה הזו נתפסת כאגואיסטית כלפי חוץ, אף אחד לא מבין אותה וגם הפסיכולוגים מבינים אך ורק מהספרים ומנסיונות עם בנות. הם לא חווים את הקשיים שלנו לשאת את עצמנו, המחשבות המטרידות, המלחמה בין המודעות לכך שההתנהגות שלנו לא נתפסת כנורמלית וחוסר היכולת להפסיק בה. אני באמת מבינה כי גם אני שם. ועמוק מאוד. אנחנו צריכות לחשוב שיהיה טוב, לחשוב על הדברים החיובים. קודם לחשוב, להאמין, לדבר המון עם עצמנו, דיבורים חיובים :)

אני26. קראתי את תגובתך ויש לי דב ז׳ה וו. זוכרת את עצמי אומרת לך את אותם דברים על המחלקה בתל השומר. אני כרגע מאושפזת ביחידה להפרעות אכילה בהדסה וזה כל כך שונה. הם רוצים לעזור. בונים לכל אחת תוכנית אישית שהכי תתאים לה. העליה יותר הדרגתית ועוד המון הבדלים שרק מקצינים את הטראומה של תל השומר. הצוות כאן מדבר איתנו כבני אדם, בכבוד ובהמון רצון לעזור. האכפתיות מורגשת וגורמת לכל התהליך להיות שונה. הם מאמינים לנו וזה גורם לי באופן אישי לשתף בפתיחות גם בקשיים כי הם מוכנים לקבל ולנסות לעזור לי להתגבר. לא נעים לאמר את זה בכזה פורום אבל כן חשוב לי בכל זאת... תל השומר הוא מערכת פיטום ולא מקום טיפול.

וואי אני כל כך שמחה לקרוא את דבריך! וברגעי כתיבת הפוסט הקודם עלית במחשבותיי. דבריך לפני חודשים ספורים הציפו אותי שוב ושוב והדהדו בראשי. הסביבה התומכת מאוד חשובה. היחס והרגישות גורמים לפתיחות ושיתוף פעולה. אני שמחה שהתהליך שונה הפעם ושיש מסגרת שיותר מבינה. זה ממש מרגש! אני חושבת עליך המון!!!!

הגעתי מיואשת ואני לא אומר שהתהליך לא קשה אבל הוא מעמיק ואמיתי. יש המון טיפול לצד האכילה. אחרי החוויה הקשה שלך בתל השומר אני מרגישה המון אשמה על זה שנתתי לך ללכת לשם כששאלת כאן בפורום. שלא מספיק הכנתי אותך לצורה שבה עובדת המחלקה ולחלאה שעומד בראשה. חבל לי שסבלת שם ואפילו נגרם לך סבל ... אני מצטערת באמת !!!

אין לך על מה יקירה!! לרגע אל תרגישי אשמה. הייתי צריכה להיווכח בעצמי, אחרת הייתי תוהה מה היה קורה אלמלא התאשפזתי. הבנתי שהטיפול שם והיחס לא מתאימים לי.

nothing  יקרה (את חייבת להחליף כינוי),

שמחה לקרוא את שעובר עליך באישפוז!!

הפורום הזה לא שייך לתל השומר, ואני אישית דוגלת בפתיחות וכנות - תמיד ועד הסוף.

זה גם מה שאני מנסה להעביר למטופלים שלי.

החיים בשקר או בהסתרה הם חיים של סבל.

על כן - תמיד עש כאן מקום לכל דעה, לכל חוויה, לכל תחושה.

טשמח לשמוע עוד על תהליך האישפוז שלך, מה עובר עליך, מה עוזר לך,

שלך,

מיכל

הייייי בנות! רגע, רגע, חכו לי עם השיחות, אני גם רוצה להצטרף....  יש לי עוד 3 שבועות אינטייק בתל השומר, אז מה? לא ללכת??? הייתי בהדסה ולא קיבלו אותי כי הם חושבים שזה לא מתאים לי, מה לעשות??? חוץ מזה גם בהדסה לא כל כך פשוט! 

בהדסה אומנם רוב החולות סובלות מאנורקסיה אבל הייתה כאן מישהי בולמית שעזבה לא מזמן ויודעת על עוד כמה שהיו. ממליצה לך לברר את העניין.

בררתי כבר... הייתי שם באינטייק לפני חודש בדיוק עם מנהל המחלקה ומנהלת היחידה ועוד כמה... והחליטו שיותר מתאים לי בתל השומר כי אין להם מספיק כלים, חוץ מזה לא נראה לי שהם רוצים אותי שם, לא יודעת למה! שמעתי שהיתה שם בולמית אבל לה היתה בעיה אחרת משלי, נפגשנו nothing נכון?

כנראה שכל מקום מתאים לאנשים אחרים ואולי לך יהיה טוב בתל השומר. 

 לי הטיפול בהדסה יותר מתאים כי הוא מטפל במכלול ולא רק ספציפית בהפרעת אכילה.  יש טיפול יותר הוליסטי מתוך הבנה שהפרעת אכילה היא רק סימפטום לדברים עמוקים יותר. 

לא חושבת שנפגשנו.  אלא אם כן אני לא מצליחה לחבר את הפרטים לבן אדם....

אין סיבה שלא ירצו אותך כאן הם רוצים לעזור למי שהם חושבים שביכולתם לעזור. 

לפני האשפוז שלי בתל השומר המטפלים המליצו לא ללכת להדסה ועכשיו התעקשו שאלך דווקא לכאן. זה תלוי בצרכים שלך וביכולת של המקום לספק אותם.