מנהלי קהילה
לא יכולה יותר...
היי,אני הייתי קוראת כאן באתר המון ואפילו פעילה בו ... התגייסתי לצבא לפני 7 חודשים בערך.. אני בת 19 וחצי.
יש לי הפרעת אכילה מסוג בולמיה מגיל 15.. היו המון המון דיאטות קיצוניות,עליה חדה במשקל,נסיון לרדת שוב בעזרת משלשלים והקאות ומשם הדרך רק התדרדרה.. אני מקיאה שלוש שנים בלי הפסקה.
היו תקופות יותר טובות שהתמדתי בטיפול שהייתי בו,היו תקופות שהאמנתי בעצמי מאוד שאני מסוגלת להפסיק והייתי אפילו כמה שבועות בלי הקאות ( הישג אדיר בשבילי )
אבל עם הזמן אני כאילו " התעייפתי " מלעזור לעצמי.. הנחתי שזה לא כזה נורא.. אז אני יאכל ויקיא.. שאין לי כוח להילחם וזה בטח יפריע לי מתישהו ואני אדע מתי לעצור.
אז זהו שלא ! אני בכל הזדמנות בולסת ומקיאה.. גם אם עובר כמעט יום שלם בלי הקאה אני ימצא את הדרך לאכול משהו אפילו קטן ( שהוא מתוק) ולהקיא אותו ...
יש ימים שאני קונה המון אוכל מכספי ומקיאה אותו . בכל פעם מצטערת על זה מאוד וכועסת על עצמי אבל זה חוזר שוב..
יש גם לפעמים סופי שבוע שאני לבד בבית אם המשפחה נוסעת לאיזה מקום ואני מנצלת את זה לקנות מלא מתוקים,מאפים ואוכל שאני לא יעיז להכניס לגופי ומקיאה.. וזה דבילי מאוד כי אני מקיאה מאות שקלים באסלה.
אני קונה הרבה חפיסות שוקולדים,גלידות,מאפים,לחמים טובים,הכל מאכלים עתירי קלוריות !! זה הפך להיות הנאה בשבילי,סוג של כייף ,תרפיה.. כאילו הכיף שלי בסוף היום זה להקיא מתוקים ואז להירגע... מרגישה שזה סמים .. אני אחרי ההקאה פתאום אוהבת את עצמי.. אבל לא אוהבת באמת אלא אוהבת כי הבטן דבוקה לגב ומרגישה אופוריה כזו בכל הגוף ממש כמו כדור הרגעה.
זה מגעיל אותי מאוד - שחלילה לא ישתמע ממה שאני כותבת שאני נהנת מזה באמת .
אני סובלת !!!!!!!!!! סובלת מאוד..
כי אני לא רואה איך זה נפסק..
ההורים שלי כל הזמן מנסים להיות מעורבים ולתמוך בי ולחדד לי שאני יכולה לצאת מזה אם רק אני יחליט שאני מפסיקה.. ובהדרגה הכמויות יפחתו.. ושהם טוענים חד משמעית שהייתי בכל הטיפולים האפשריים ואצל המומחים הטובים ביותר בארץ והכל באופן פרטני ושקיבלתי את כל הכלים להתמודד ושעכשיו הכל תלוי בי .
ששום אישפוז לא יעזור לי לצאת מהבעיה כי אחרי זה אני יחזור הביתה וימשיך באותה מנטרה.. ז"א הם טוענים שהכל בראש. שום דבר חיצוני לא יעזור באמת .
אני מסכימה איתם,מסכימה מאוד. אבל אני לא מצליחה. שזו עובדה מול עובדה שנייה.
קשה לי לסחוב עוד יום ועוד יום .. אני נוטה לדיכאונות מהר מאוד,אני עצבנית בטירוף,חסרת סבלנות..
אני לא יודעת איך להחזיק את עצמי.. ולא יודעת לתאר במילים את הקושי.
מה אפשר לעשות ? עד כמה הבעיה חמורה?
מיכל אפק
שלום מאיה,
ההורים שלך טועים טעות נפוצה ושכיחה. על פי ההגיון - הם צודקים. אולם לצערי הפרעות אכילה הן משהו שאין בו כל היגיון.
אני חושבת שאת צריכה עזרה מקצועית, וייתכן דווקא שאישפוז הוא רעיון טוב.
ההחלמה מהפרעת אכילה היא ממושכת. מקובל בספרות לטעון כי תהליך החלמה מוצע הוא בסביבות 5 שנים של טיפול.
כלים במקרה של הפרעת אכילה הם לא מספקים. נדרש גם ליווי ותמיכה מתמשכים וקבועים.
זה נכון שהיציאה מאישפוז היא לא פשוטה. אבל אישפוז יכול להוות מקפצה, שממנה קל מעט יותר להמשיך את המלחמה, כאשר את מלווה בצוות מקצועי.
כמו כן, יש היום מסגרות של בתים שיקומיים עבור נערות אשר מחלימות מהרעות אכילה, שזאת מסגרת המשך לאחר אישפוז מוצלח.
לסיכום, אני ממליצה לך לשקול בחיוב טיפול חדש.
בהצלחה,
מיכל
מיכל אפק
אני לא ממליצה במצב כזה לחכות עד השחרור. זה כמעט שנה וחצי, זה המון זמן.
את יכולה לפנות לטיפול באופן פרטי, מחוץ לצבא, אם זה ביכולתכם הכלכלית.
אני כמובן כן ממליצה לך לקחת בחשבון את מכלול המצב, מצבך הנפשי והפיזי, ולהחליט בהתאם.
בריאותך קודמת לכל.
מאיה42
אם היה ברשותי כסף שוב לכל הטיפולים הייתי פונה בעצמי מבלי למצמץ בכלל .. אבל מכיוון שזה לא המצב והכסף יבוא מההורים אני ירגיש כפוית טובה שוב לבקש הכוונה וטיפול מקצועי.
הוריי שילמו כל כך הרבה בשלוש שנים האחרונות... הם שילמו המון אבל המון כסף.. הלכתי כמעט לכל מטפל אפשרי.. הייתי הולכת אפילו כמה פעמים בשבוע על מנת שיהיה אינטנסיבי וזה עזר רק לאותה תקופה וחזר שוב.
זה שוב אומר לוותר על הרבה דברים בשביל טיפול,זה אומר לוותר על חופשות משפחתיות,על נסיעות,על בזבוזים.. זה שוב פעם יעמיד אותי במרכז הבית.
עד שהצלחתי קצת להשתחרר מהבועה הזו שאני הבעיתית במשפחה,שאני זאת שזקוקה למירב התשומת לב והכסף.. הרגשתי נורא.
אבל כשאני חושבת על זה,זה באמת מטורף לחכות שנה וחצי.. מי יודע מה יהיה עוד שנה וחצי? עד כמה המצב עלול להתדרדר? ואולי אני דווקא כן יצליח לתפוס את עצמי בידיים ויצא מזה בכוחות עצמי. כי גם זה קורה לפעמים .
אבל זה הכל תהיות . תשובה חד משמעית אף אחד לא יתן לי .
מיכל אפק
כפי שכתבתי לך בתגובה לפוסט שכתבת בו תארת את מצבך - את חייבת טיפול!
ואת אפילו כותבת שבזמן הטיפול היה שיפור.
אני משוכנעת שההורים שלך רוצים בטובתך. שבו יחד, שתפי אותם בכנות במצב ובכל הלבטים שלך, כפי שאת ציגה אותם כאן, גם לגבי הצבא, גם לגבי הכסף, ותחליטו יחד בשיתוף פעולה.
איזרי אומץ. אולי תתחילי בשיחה רק עם אימא או רק עם אבא, עם מי משניהם שאת מרגישה יותר נוח לשוחח אודות העניין.
מאיה42
צודקת . תודה רבה !