היי בנות... טוב, מי ששמה לב או שדיברה איתי באופן פרטי בימים האחרונים יודעת שעברו עלי כמה ימים מאוד לא פשוטים..... אבל..... התחלתי לשתף קצת יותר את החברות.... יותר בפתיחות..... עשיתי מאמץ לא להיאלם דום מולן. לא לענות לעצמי "שטויות, את חולה כרגיל... עדיף שלא תדברי על זה"...... כן דיברתי קצת. כן שיתפתי..... הן היו מקסימות.... המון עצות וכוונה לעזור. מי יותר ומי פחות. כל אחת בדרך שלה..... אז נכון.... הדרך עוד ארוכה.... אבל לפחות אני מרגישה פחות כאילו אני הולכת להתפוצץ..... קצת פחות לבד והרבה יותר כאילו למישהו איכפת ממני..... אז למה אני מספרת את זה? אני פשוט יודעת שרובנו חיות באותו המצב.... מצב של הסתרה.... של החבאה מתמדת..... אז סתם רציתי לספר שהעזתי וזה היה נורא קשה ובינתיים זה משתלם..... הן לא עזבו אותי, לא נטשו אותי, לא שכחו ממני.... להיפך...
אולי כן אפשר למוך על אנשים? לפחות על חלק?

עוד נקודה שרציתי להתייחס אליה היא נושא תשומת הלב.... אני מרגישה שהתדמית של החולה היא הדבר האחרון השייתי רוצה שיהיה לי..... אני משתדלת לאכול לפחות רק לייד אנשים..... גם אם זה העמדת פנים..... תשומת לב חיובית אני מקבלת דרך הלימודים, דרך התחביבים. אני מדברת כמה שפות. כותבת שירה. גולשת.... יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעולם הזה... הייתן רוצות לשתף במי אתן חוץ מהמחלה? לספר קצת על הצד הבריא שלכן? אשמח לשמוע.

אני