הי לילך,

לפי דבריך העובדה שיש לך תמיכה צמודה עוזרת לך. וזה נפלא. הבעיה היחידה היא שאת נלחמת בזה ולא מקבלת את זה. אם את מרגישה שאת מאבדת כיוון שאת לא מוחזקת היטב, אז את צריכה לעשות שני דברים: האחד זה לדאוג ככל יכולתך להיות מוחזקת היטב (למשל לשקול מפגשים פעמיים בשבוע), והדבר השני הוא לקבל באהבה את זה שאת צריכה את העזרה.

לא, זה לא ואמר שאת תפתחי תלות ותמיד לא תוכלי בלי העזרה. זה אומר שכרגע את צריכה להתמלא בעזרה הטובה הזאת, לתת לה להיכנס לליבך, ושהתתמלאי בה תראי זה פלא - תוכלי לשחררה לאט לאט. מניסיון אני אומרת לך.

אני תוהה האם בכלל בחייך את מאפשרת לעצמך להעזר? להישען על אנשים? לבטא את הצרכים שלך?

אם התשובה היא לא - אז הנה לך המפתח. כי האכילה שלך באה לאותת לך שאת צריכה יותר ממה שאת מרשה לעצמך לבטא.

תתמידי בטיפולים הטובים שלך, תעזרי בהם כמה שאת צריכה, ואם כך יהיה - אני משוכנעת שיהיה טוב יותר.

בהצלחה,

מיכל

מיכל שלום,

תודה על תגובתך.

הייתי אצל הדיאטנית היום ונראה היה שהיא לא ממש התרשמה מהלחץ שלי על הזלילות, אלא פשוט ביקשה ממני לחזור לרישומים ולמעקב עוד שבוע כדי לראות מגמות וכיוונים. היא אומרת שאם אני אוכלת ואוכלת ולא שבעה, זה לא רעב פיזי וצריך לבדוק מה זה.

אני יודעת שאני צריכה עזרה. אני מיוזמתי פניתי לגורמים הטיפוליים כדי להיעזר, ואני בהחלט מקבלת זאת בברכה. גם הפניה לכאן היא סוג של בקשת עזרה. מבחינת "החזקה" נראה לי שפעם בשבוע מספיק (בעצם, זה יוצא פעמיים בשבוע: פעם אחת אצל הפסיכולוגית ופעם אחת אצל הדיאטנית). את אומרת שזה לא מפתח תלות, אבל בפועל נראה שכל פעם שהפסיכולוגית ואני מחליטות שאני במצב שמאפשר לרווח בין הפגישות לפעם בשבועיים, קורה משהו שאני לא מסתדרת לבד, ושוב חוזרים לפעם בשבוע. כנראה שאין מנוס אלא גם הפעם לחזור לפעם בשבוע אצל הפסיכולוגית. מה גם שפתאום הייתי לבד 3 שבועות בלי הדיאטנית ועוד כמעט חודשיים בלי המעקב הפסיכיאטרי. אולי עכשיו, כשנחזור למסלול, יהיה לי יותר קל.

למרות שכיום יש לי את כל התמיכה שבעולם: כולל בעלי, משפחה וחברות. גם בעבודה אני מוערכת, ולאחרונה אף הביאו לי עזרה והדרכה צמודה כדי ללמוד טוב יותר את התפקיד (אני בתפקיד חדש), אני מרגישה חסרת אונים. מרגישה מן בלגן בפנים (שמתבטא גם כלפי חוץ - אני בלגניסטית יסודית). מרגישה שאין לי כוחות להתמודד מול האוכל בצורה יעילה. קשה לי אפילו לעמוד בכלל הפשוט שהדיאטנית קבעה: לאכול כל 2-3 שעות ולא לעבור את ה 4 שעות בלי אוכל. אז או שאני אוכלת כל הזמן - פחות מ 2 שעות, או שאני סוחבת יותר מ 4 שעות בלי אוכל.

נראה לי שפרקתי מספיק לבינתיים.

תודה על ההקשבה.

הי לילך,

לכבוד הוא לי שאת משתפת!

אני שמחה עבורך על התמיכה שאת מקבלת ויודעת לקבל.

אם יש לך כדבריך אכילה רגשית, כלומר יש מקום וצורך בטיפול. אני אישית לא מאמינה בטיפול של פעם בשבועיים. פגישה אחת לשבועיים זה לא טיפול זה תמיכה או חלק מתהליך פרידה. אץ כנראה עוד לא מוכנה לפרידה. וזה בסדר!!

בהצלחה,

אשמח לשמוע ממך איך הולך,

מיכל

שוב תודה לך.

הטיפול הפסיכולוגי שלי בעיקרו הוא תמיכתי, אם כי אנחנו גם מדברות פגישות שלימות על דברים מהותיים. לדעתה אני עכשיו במצב שאפשר לרווח את הפגישות לפעם בשבועיים, למרות נושא האכילה. (הטיפול הפסיכולוגי התחיל הרבה לפני הטיפול הדיאטני, ובגלל סיבות אחרות)

סיפרתי לה על מה שהיה בשבוע שעבר. במהלך הדיון היא הציעה סיבות אפשריות למצב הזה שמסתמכות על סיטואציות שהיו בעבר. הבסיס של זה שאני מענישה את עצמי כשאני מרגישה שאני לא בסדר, כשיש לי רגשי אשמה - וגורמת בדווקא לעצמי נזק. זה קורה גם כתגובה מאוחרת ללחץ - סוג של התפרקות מהלחץ.

אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית עדיין הרגשתי צורך לזלול. הסתובבתי קצת בעיר, וקניתי לי מלא מלא דברים. מלאתי את הקיבה הקטנה שלי עד כדי צורך להקיא את האוכל המיותר כמה פעמים (תזכורת - אני אחרי ניתוח טבעת ובאופן טבעי כשהקיבה מלאה מידי או חסומה, מקיאים. זו לא הקאה יזומה כפי שמכירים בבולימיה), שלא לדבר על כך שהממתקים הללו כבר לא היו טעימים לי ולא נהנתי מהם באמת. היום כבר התחלתי להתאפס. הצלחתי להזכיר לעצמי את הסיבות שאני רוצה לרדת במשקל, והבחירות שלי עד עתה היו לגמרי אחרות (כמו לאכול פרי במקום עוגה - אולי אותם קלוריות, אך פרי ממלא אותי ליותר זמן ואני מרגישה יותר מסופקת). אני גם יותר רגועה היום ופחות מרגישה אבודה. יותר נחושה להצליח להגיע לכמה מטרות בחיים שלי בצעדי תינוק, כשנושא האוכל הוא רק אחד מהמטרות הללו.

בהחלט.

התחלתי עם מצב חרדתי-דיכאוני, ובמשך כמה שנים הייתי מאוזנת. לפני כשנה היה לי היפומניה (מה שהכניס אותי לקטגוריה של הבי-פולר), ואחרי זה היתה תקופה ששיחקנו קצת עם התרופות + מצבים מסובכים למדי בעבודה ובחיים שלי (אין לי מושג מה השפיע על מה) ורק בחודשים האחרונים השגנו שוב איזון תרופתי. ובדיוק בתקופה הזו עליתי כ 15 ק"ג במשקל בלי שום מאמץ. באותה תקופה לא היו לי כוחות לשמור על עצמי ולחזור למסלול. אפילו טענתי שלא אכפת לי מאיך שאני נראת ומה שקורה איתי בגזרת המשקל. רק לאחר שהתייצבתי והרגשתי טוב יותר, יכולתי להחליט שאני חוזרת לדיאטה, ושהפעם אני מחפשת דיאטנית שמתמצאת בהפרעות אכילה.

אתמול, במהלך סיטואציה מסוימת, שמתי לב שאני מפצה את עצמי באכילת יתר. בשחזור לאחור נראה שחלק מהאכילה הרגשית שלי היא סוג של פיצוי - "קרה לי כך וכך, אז מגיע לי...", והמגיע הזה הוא תמיד אוכל ובכמות לא סבירה. אינני חושבת שאסור להתפנק עם אוכל טעים, הבעיה היא כשהאוכל הופך להיות מעגל קסמים של אכילת יתר באופן מוגזם ורגשי אשמה על כך שאין לי גבולות.

ועוד דבר, מיכל, משהו בכתיבה כאן עוזר לי למקד את עצמי על מה שקורה איתי. אני יותר טובה בהבעה בכתב של הרגשות שלי ושל מה שקורה איתי יותר מאשר בהבעה בע"פ. שמתי לב שהמיקוד הזה עוזר לי אח"כ גם בשיחה בע"פ עם הגורמים המטפלים.