לילה טוב הודיה! אני מבוגר ממך ב6 שנים אני עצמי ירדתי 70 ק"ג בחצי שנה בשנת 2009! לפני זה חשבתי על שאיבת שומן אבל הבנתי שיותר טוב להתאמץ. יש לי תסמונת אספרגר ולא היו לי חיים קלים. הבנתי שאני חייב להיות שלם עם עצמי ומי שאני עמוק בלב, ואז להתחיל להזיע בהליכות מהירות. כמובן שגם סגרתי את הפה אני הסתדרתי בלי רופא ובלי דיאטנית. אם היא הייתה רזה בצעירותה, אז היא יכולה לרזות! תני לה את ההמלצה. וגם אני בשיחה מערב נושאים שונים והרבה פעמים מתבלבל. שיהיה לך ולאמך בהצלחה!

הי הודיה.
קודם כל כל הכבוד לך על ההתקדמות בטיפול. תני לעצמך זמן. החשיבה המעוותת והפגיעה העצמית משרשים כ"כ עמוק שהם יהיו האחרונים להכחדה....אבל אין ספק שאת בדרך הנכונה.
בנות רואות באימהות שלהן סוג של מראה וכשהדבר שנגלה במראה איננו מוצא חן בעיניהן הן דוחות את המראה הרחק הרחק....
כל עוד אימא שלך שמנה, לא שולטת באכילה שלה, נראית רע. את יכולה להרחיק את המראה הזאת ממך ולאמר לעצמך (באופן לא מודע כמובן) האישה הזאת איננה שייכת אלי בשום מובן שהוא - אני לא כמוה!.
ברגע שאימא שלך מרזה ועושה תהליך אמיתי (ניתוח) על מנת להרזות היא מאיימת אלייך כי היא מתחילה להתקרב. אימא רזה כרגע מסומנת אצלך כאיום משום שהיא מתחילה (בפנטזיה שלך) להידמות לך בכך שהיא מתמודדת וגם יורדת במשקל.
הקירבה הכפוייה הזאת מעוררת בך גועל כי כל מה שאת רוצה זה לדעת שאין כל דמיון בינך לבין אימך....

אז ככה. ראשית זה שאימא שלך תרזה עדיין לא הופך אותך דומה לה. העובדה ששתיכן רזיתן איננה עושה אתכן זהות.
שנית (וזה החלק המרכב יותר) את חייבת לעבור תהליך פסיכולוגי שיאפשר לך לקבל את אימא שלך.
כן, אני יודעת היא פגעה בך וגם גרמה לך ללא מעט סבל כפי הנראה אבל אני מניחה שגם לה יש את התסביכים והבעיות שלה וככל שתוכלי לראות גם אותה כאדם יירד ממך משא גדול. משא של מאמץ אנרגטי עצום ליצור הפרדה בינך ובינה. מאמץ, הכרוך בהתמודדות מתמדת מהפחד להידמות לה.
ברגע שתוכלי לראות את אימא שלך כאדם שלם על כל פגמיו תוכלי לנוח.
בעניין ההשמנה.
אכילת ממתקים ללא שליטה היא התמכרות. התמכרות לכל דבר. אותם איזורים במוח נדלקים כשמראים למכור להרואין  - הרואין כשמראים למכור לממתקים  - ממתקים. הדחף הזה הוא לעיתים לאו בר כיבוש.
כתבתי על כך ספר שלם הנקרא "רדו ממני", המתאר סיפורים של בני נוער וילדים אשר לא הצליחו להפסיק לאכול ואשר נפגעו קשות מהמערכת הרפואית, המשפחתית והחברתית שלא הצליחה להבין את ההתמכרות הזאת והסבל שבצידה.
אם הנושא מעניין אותך קראי אותו.
לבסוף, אני חושבת שאת צודקת - גם אם היא הייתה מרזה כתוצאה מסיגול הרגלים בריאים עדיים היית נדחית ממנה כי הבעיה איננה שם....
ספרי לי מה קורה לך עוד עם העניין הזה ואשתדל לסייע כמו גם הגולשים האחרים.
אורית

אורית יקרה,
תודה רבה על התייחסותך, מילותייך הצליחו לגעת בתוכי.

מצאתי הזדהות עם הסברך ביחס לכך שהמצב הנוכחי של אמי בעצם גורם לה להיות כל כך שונה ממני, ומאשר בתוכי שכל קשר בינינו הוא מקרי כמעט. ויכול להיות שאכן בהרזיה שלה יש משהו שמאיים על הריחוק והקיטוב שיש בינינו. אמנם זה מתייחס למשהו חיצוני בלבד, אך ייתכן שיש לו השפעה מעבר לכך, בתפיסת השונות בינינו.
אולי מה שמפריע לי יותר, זה כאילו הניסיון שלה לחשוב שזה הדבר שהכי בעייתי בה, ולכן בזה כדאי לטפל..שהרזון יפתור את כל השאר.לוידעת. מעבר לכך, חשבתי שאולי יש בי מקום של קינאה שקשה לי מאוד להודות בה, אולי הידיעה שאני מתמודדת עם בולמוסים וזה גוזל ממני כל כך הרבה כוחות, ונאבקת כל יום מחדש מול עצמי, ואילו היא עושה הכל בדרך הקלה. היא לא מבינה בכלל מה זה ששונאים את הגוף, שאתה לא מסוגל להכיל את עצמך, שאתה לא חושב שמגיע לך קיום, שאתה רק רוצה לפגוע בעצמך בכל דרך אפשרית, והיא חושבת שהדחף שגורם לה לניתוח הוא בלתי נסבל..היא פשוט לא מבינה כלום.

ביחס לקבלה של אמא שלי, אני חושבת שזה לא משהו שיכול לקרות אי פעם..אני נמצאת בתהליך פסיכולוגי שהצליח להפוך למשמעותי רק כשהייתי מסוגלת להפסיק להילחם על קשר עם אמא שלי. להפסיק לקוות ולהתאכזב, להפסיק לנסות להתקרב ולהיפגע עד שכל שנבנה בתוכי מתפרק לשברים שלוקח חודשים לאחות. 
אני יודעת שזה נשמע מוגזם ומוקצן לאדם שאינו מכיר את הסיטואציה מבפנים, אך היכולת ליצור את הניתוק בינינו, היא שמאפשרת לי לטפל באמת במקומות השבורים בתוכי. כל זמן שאני עסוקה בניסיון לקבל אותה ובשנאה העצמית על כך שאני לא מסוגלת, הדחף לאובדנות רק מתעצם בתוכי. אני רוצה לקוות שיבוא יום ולא אצטרך להשקיע מאמצים בלהתנתק ממנה, ושיהיה בינינו קשר מינימאלי אך אנושי וסביר, אך מרגישה שכדי שאהיה מסוגלת להיות במקום הזה, עלי להיות יותר שלמה עם עצמי, פחות מפורקת..והדרך עוד ארוכה.

ביחס להשמנה, בתור אחת שסובלת מבולמוסים, אני מבינה ומכירה את המנגנון הזה מאוד מקרוב..מה שקשה לי מולה, הוא שלכאורה היא מעולם לא הראתה שאכפת לה בכלל, שהיא מנסה.
האמת שקראתי את החלקים מספרך שפירסמת בבלוג ונהנתי מהכתיבה ומהנושא עד מאוד, ואין לי ספק שיום אחד אקרא בו עוד..

תודה רבה על האפשרות לפרוק כאן..זה נותן לי הרבה.

הי הודיה.
אני מסכימה איתך שאת זקוקה לניתוק מאימך. ניתוק במובן של לא לצפות. לא לצפות לכל אותם דברים שכנראה פצעו אותך בעבר בגלל, שחיכית קיווית התפללת ואני לא יודעת מה עוד - ולא קיבלת.
הכוונה שלי היא ליצור ממנה מרחק שלא יהייה מעורב בשינאה ובגועל אלא פשוט הבנה ש"ככה היא" לטוב לרע - זאת היא.
להבין את המוגבלות שלה מבלי לכעוס ולקנא על מה שאת לא מקבלת...
אין לי ספק שהיא הפסידה הרבה בחיים שלה על אותה אטימות או חוסר הבנה, שמהם להרגשתך היא כלל איננה סובלת.
מאידך. אני חייבת לאמר לך שלעיתים רחוקות אני פוגשת אדם, שסובל מהשמנה קיצונית, מוכן לעבור ניתוח ולא סבל מכך אף פעם.
יכול להיות שהכעסים שלך עליה, הזעם, הקינאה מונעים ממך לראות כל מני חלקים אחרים בה.
דווקא הראייה שלהם תטכל ליצור אצלך הפרדה טובה יותר. ראייה, אני מדגישה, לא ציפייה.
הדרך אולי ארוכה אבל נראה לי שה"ההולכת" מתחזקת מיום ליום ואת סופה אני מקווה שתעשי בריצה עם שרירים חזקים ומפותחים להפליא...
ספרי לי עוד עלייך...
אורית

אורית,
תודה על התייחסותך.

הצלחתי כעת להבין יותר את כוונתך בנוגע לקשר עם אמי. ואני חושבת שהאבחנה הדקה בין לקבל את האדם כמות שהוא, אך לא לפתח ציפיות מעבר, הינה אבחנה מכאיבה, אך מנגד נכונה ומאפשרת. רוצה להאמין שאכן אוכל יום אחד להשלים עם מי שהיא, מבלי שיתעוררו בי תחושות קשות ביחס לכך. אני חושבת שהתחושות הקשות שמתעוררות בי אינן כפי שכתבת בתור כעס על מה שאין אני מקבלת בתור הבת שלה, אלא יותר מכך, כעס על כך שאדם יכול להיות דו פרצופי. יכול להיות מופלא, מבין ומעורר הערכה במסגרת עבודתו החינוכית, אך בבית הפרטי שלו חסר סבלנות וכל הבנה שהיא לילדיו שלו.
אני יודעת שזו אמירה קשה, אך לא פעם בילדותי מצאתי את עצמי שואלת, מה היה הקטע של אמא שלי להביא אותי לעולם. בתור בת שלישית בבית, היא לבטח כבר הבינה שזה לא מסב לה רק נחת ועונה לה על הציפיות האישיות, וכי אנו "עולים לה על העצבים" כל יום מחדש. כדבריה. אז למה? האם היא לא מודעת ליחס או יותר נכון לחוסר יחס שלה כלפינו? יותר מכל, כואבת לי הידיעה שהיא אכן בטוחה שהיא אמא מושלמת וראויה להערכה. האם היא באמת מאמינה לזה במבט כנה ובוחן בינה לבין עצמה? כנראה שלעולם לא אדע.

יכול להיות שאת צודקת וכי התחושות הקשות שלי כלפיה מונעות ממני לראות חלקים נוספים בה, למרות שקשה לי להאמין לכך..גם את הצדדים החיוביים שבה אני מסוגלת לראות, אך אף הם רק מקשים עליי יותר את הקבלה שלה, בידיעה שהצדדים בטובים שבה מעולם לא היו מופנים כלפיי, אלא רק כלפי תלמידיה וכן מחוץ לבית, ליצירת אותו רושם של האישה המושלמת. הרבה דיבורים והתפארות ריקים מתוכן.
אני יודעת שאלו דברים קשים מאוד להגיד על אותו אדם שהביא אותך לעולם ודאג לחסרונך ולו במובן הטכני, אך אני מרגישה שאני צריכה להוריד מעט את הנטל הזה מעליי..מבלי שמישהו ישפוט אותי.

תודה על האפשרות..
הודיה.

הי הודיה.
אמנם עצוב להודות בכך אך אכן ישנן אימהות, שלא נועדו לגדל ילדים.
הן אכן, משלמות בחוץ ומה שקורה בבית רק מכביד עליהן, שכן הן אינן בנויות להתמודד עם קשיי ילדיהם וכן, הילדים אינם מהווים מקור סיפוק וגדילה.
חבל, שזאת האם ש"זכית" בה. מאידך, ישנו גיל, שצריך להתרומם מעל ההיסטוריה הזאת ולעשות החלטה מודעת, שאת הולכת להיות האימא הכי טובה לעצמך ולתת לך ןלמי שחשוב לך את כל התנאים הטובים למצות את פוטנציאל האושר וההתפתחות.
יש לי הרושם שאת בכיוון ואשמח ללווותך כאן.
אורית

 אורית יקרה,

תודה רבה על הקבלה וההבנה..
בחיי וגם בטיפול כיום איני מתעסקת בנושא הזה או מהרהרת בו, בדיוק כי מה שמניע אותי אינו להמשיך ולרבוץ בתוך שמכאיב וכואב, כי אם לאפשר לעצמי חיים טובים יותר, נעימים ומספקים, על אף כל הקשיים. מבחינתי הדגש אינו הקשר עם אמי, כי היכולת הנפשית שלי כיום להתמודדות בריאה ומקדמת.
יחד עם זאת, הרגשתי לאחרונה שאני חייבת להוריד את האבן הזו מעליי, ואני מרגישה שאיפשרת לי בדיוק את המקום והמילים שהייתי כה נזקקת להם. זו לא פעם ראשונה שאני נעזרת בך כאן באתר, וכל פעם מחדש כשעולה הצורך, את מצליחה ברגישותך וחוכמתך לגעת בצורה מדוייקת ונכונה, וזה המון.. אז רק רציתי להגיד תודה.

אשמח להיעזר בך בהמשך אם יהיה צורך..
תודה!