מנהלי קהילה



משלשלים
ראיתי שהיו כאן שאלות בנושא.לצערי ניסיוני מר עם המשלשלים.אני מכורה למשלשלים.זאת הפרעת האכילה שלי.מבחוץ אוכלת
הכמות " ומיד אחרי לוקחת 150 כדורים.הכמות הלכה וגדלה עם השנים וכשהיתי אצל רופא וסיפרתי לו כמה אני לוקחת הוא צחק לי בפנים,לא האמין לי שאני בחים עם כמות כזאת יומית של משלשלים.וכך הלכתי בבושת פנים ולא פניתי לעזרה יותר.
בעברי אשפוזים במחלקת ילדים אך תמיד משתחררת וחוזרת להרגליי.אני מכורה להרגשת הריקנות מבפנים.מרגישה אשמה על כל ארוחה שאני אוכלת ולעיתים גם לוקחת משלשלים סתם מתוך הרגל גם אחרי תזונה דלה.
שוקלת 38 קילוגרמים יותר מידי שמתפרשים על 1.59.מבחינת ההתנהגות החיצונית חיי עשירים ,אני מקופת בחברות אמיתיות,עובדת בעבודה מכובדת,נשואה לבעל תומך אבל זה כאילו שמשהו כל הזמן חסר,אני לא מצליחה לתת לכל האהבה הזאת לגעת בי.
איבדתי את עצמי כבר לפני שנים ואני לא יודעת איך לאסוף את חיי שוב.
לעיתים אני פשוט רוצה לעצום עינים כדי להפסיק לשחק את המשחק הזה.הרעל הפנימי אוכל אותי ואני רק רוצה שמישהו יהיה כאן,יחבק אותי ולא יעזוב ולא משנה מה,כי אני יודעת שברגע שהשעון התחיל לתקתק עכשיו זה רק עניין של זמן.
מיכל אפק
שלום לך עצובה,
מצטערת לשמוע על הניסיון המר מון רופא המשפחה.
לצערי אכן לא פעם אנחנו פוגשים אנשי מקצוע חסרי רגישות או הבנה.
אבל אסור לתת לכך לשבור את רוחינו.
אני ממליצה לך לפנות לטיפול על מנת לא להותיר את המצב כמו שהוא.
ניתן לשפר אותו, ניתן לעבוד על היכולת לסבול את הריקנות.
האם ניסית בשנים האחרונות טיפולים שונים? אולי מסוג CBT או פסיכותרפיה?
מיכל
עדידי
וואי זה באמת נשמע מטורף ככ הרבה כדורים! וזה בטח גם לא בריא וגם מלא כסף.אני בטוחה שלבעלך למרות התמיכה קשה גם עם המצב :(
ניסית ריפוי באמנות כלשהי? לנו המכורים טוב להמיר התמכרות אחת באחת אחרת אבל בריאה
אצלי זה היה בזמנו ציור.
מיכל אפק
אני משוכנעת שאת יודעת ששימוש מאסיבי כזה במשלשלים עלול להוביל לנזקים קשים ובלתי הפיכים, ניתוחים קשים וסכנות רבות.
את חייבת לא לוותר על זה. זה כבר לא עניין של פשרה על איכות חיים, אלא סכנה פיזית בריאותית חמורה וממשית.
את חייבת למצוא טיפול שכן יעשה שינוי, ייתכן ורצוי טיפול מסוג cbt אפילו בשילוב עם פסיכותרפיה.
מיכל אפק
אוווצצצצצ'

יוליה
כשקראתי את מילותייך, הדבר שקפץ לי ביותר לעיניים הוא המילה "ריקנות".
ותיארת את זה "מכורה להרגשת הריקנות מבפנים".
אני מרגישה שפה זאת הנקודה. לפחות כך זה היה אצלי.
רק אחרי שנים של הפרעת אכילה, התחלתי לגלות ש:
א) אני לא מאמינה שמגיע לי להרגיש מילוי, להרגיש התמלאות בתחושות טובות וסיפוק
ב) להתמלא באמת (לא באוכל, לא בכל מיני מסממים אחרים, לא בבגדים ולא בכך שנהיה רזות יותר).
הרי אנחנו מבינות שבתור ילדים, ונערות, הסביבה משדרת לנו שאם נהיה רזות - יהיה לנו טוב. נהנה מאושרות.
ככה המודלים של הדוגמניות ובכלל החברה, מכניסה לנו לראש דפוסי התנהגות. ואנחנו עושות הכל כדי להגיע לזה.
אבל אז - מוצאות עוד יותר ריקנות. כי זה אושר שקרי.
לכן אם אנחנו רוצות לצאת מהמעגל הזה, אנחנו צריכות להקיף את עצמנו בסביבה אחרת, שנותנת ערכים אחרים,
שבאמת יעניקו לנו תחושת סיפוק מהחיים....רק זאת הדרך. לשנות את הערכים בחברה, ועד אז - למצוא סביבה/חברה
שבה באמת נרגיש שמחה ומילוי.
אני עשיתי צעד משמעותי כדי להציל את חיי.
התחלתי את מסע החיפוש שלי אחרי דרכים למילוי אמיתי, שלא יותיר אותי ריקנית.
ובבלוג שלי אני מספרת את המסע שלי.
את יכולה להכנס ולקרוא.
http://camoni.xnet.co.il/index.php?idr=168&p=profilBlog
אני הולכת שם צעד צעד ומתארת את הגילויים הקטנים שלי בדרך, לגילוי הגדול -
שרק בשיתוף פעולה עם עוד אנשים שמחפשים את המילוי האמיתי בחיים, אפשר למצוא אותו.
איתך בחיפוש עד שתמצאי,
יוליה