שלום לך יקירתי. אני חושבת שהמלחמה שלך היום היא בין הקול הרע לקול הטוב. הטוב יודע שיש חיים אחרים עם שימחה, בריאות והרבה עניין. הקול הרע הוא זה שכועס, מנסה להחריב כל חלקה טובה ולהמית בך את כל החלקים הבריאים אלו שרוצים לאכול, לאהוב ולהיות מוכלת מובנת ומחוברת לחיים. המשימה שלך עכשיו היא למצוא דרך לטפל בקול ההרסני הזה בכל דרך. עד האישפוז שלך אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר המתמחה בהפרעות אכילה ולקבל טיפול תרופתי וסיוע בשיחות. בנוסף העזרי בקהילה של הפרעות אכילה, הרבה בנות שם ביקרו בגיהנום שאת נתונה בו ויכולות לסייע לך לצאת ממנו. גם כאן נשמח לסייע לך בכל עת. אנא נשמי עמוק עוד קצת ואני מאמינה שתגיעי לטיפול הנכון... אורית

לי זה נשמע כי אישפוז הוא בדיוק הדבר הנכון עבורך. נשמע כי הפרעת האכילה התעצמה משום מה והקול שלה חזק ביותר. נסי לא להרפות מהמאבק בזמנים קשים כאלה, את זקוקה לעזרה. בלתי אפשרי לצאת מבור עמוק כזה לבד.
האם את נמצאת עכשיו בטיפול?
אני מצטרפת להמלצה של אורית שתפני כבר עכשיו למסגרת טיפולית כלשהי שתלווה אותך עד האישפוז,
שלך,
מיכל

אני לא בטיפול כרגע.. עזבתי אותו כיוון שהם לא הבינו אותי.. זה היה פסיכיאטרית ופסיכולוגית שלא הבינו בכלל בהפרעות אכילה.. והרגשתי מתוסכלת נורא לעמוד מולן.. ולנסות להסביר את עצמי.. גם ככה אין לי כוחות.. מספיק כוח גייסתי כדי להתחיל טיפול חדש ואז אני עוד תריכה כוח כדי לנסות להסביר את עצמי.. ? אז לא רציתי ועזבתי את הטיפול שגם ככה היה חדש לפני חודש וחצי..
הבעיה היא שהאשפוז בכלל אל בטוח.. אולי הם לא יקבלו אותי.. הם אמרו שהם יקראו את הסיכומי אשפוז הקודמים שלי ואז יחליטו מה הכי טוב בשבילי..
אני נורא מבולבלת.. אני לא יודעת מה אני צריכה או רוצה..
ואני כל הזמן חושבת.. מה אם כן יגידו לי שאני יכולה להתאשפז..? אני חושבת על הרגע שאני אגיע למחלקה.. ויבקשו ממני להיכנס לחדר ולהשקל.. אני כל הזמן חושבת על הרגע הזה.. שבו אני אראה 50 51 54  או כל מספר יותר גבוה מ50.. אני כל הזמן חושבת על המבט שיהיה לאחות שתשקול אותי.. ועל מה שיעבור לה בראש.. שהיא תמדוד את הגובה ותראה שאני כלכך שמנה.. ותחשוב לעצמה "מה היא עושה פה השמנה הזאת??"
ואני חושבת על הרגע הזה..ואני מפחדת פחד מוות לראות יותר מ50.. ועוד  כשכתבתי בשאלון שהביאו לי שבוע שעבר שאני 49..
ואני מנסה לא לאכול.. מנסה להכריח את עצמי לא לאכול להגיד לעצמי אם את מתאשפזת את חייבת להיות פחות מ50.. אבל איכשהו הגוף מכניע את הקול הזה והולך לאכול.. שוב ושוב.. ולא אני לא תמיד מקיאה אחרי זה.. אז הרגשות אשמה כלכך גבוהים וחזקים.. והמשלשלים לא עושים את כל העבודה.. ואני מרגישה כלכך רע.. שזה מביא אותי לרצות להתאבד..כי אני לא משיגה את הרזון הזה.. ואפילו להקיא אני לא מצליחה כמו שצריך.. וזה מה שמביא ואתי להתלבט כלכך בקשר לאשפוז.. זה אחד הדברים.. אני יודעת שהמשקל לא משנה אם אני צריכה או לא צריכה אשפוז.. אבל זה כלכך חזק.. אני חושבת על זה כל הזמן.. מה יגידו לי שם כשיראו שאני לא בתת משקל חמור.. ואני כל הזמן חושבת מה הבנות שם של ההפרעות אכילה יחשבו.. ושהן יחשבו שאני ממש שמנה.. ומה אני עושה שם בכלל.. ואני כלכך רוצה להיות רזה.. להגיע למראה השלדי הזה.. ולהגיד לעצמי "הצלחתי. סופסופ הצלחתי." 

אני כלכך מבולבלת.. אני יודעת שאני צריכה אשפוז.. אבל ההפרעת אכילה לא מסכימה לי להתאשפז במצב הזה.. במשקל הזה..
ואני חושבת אולי אשפוז פסיכיאטרי רגיל? ככה הם לא יתמקדו במשקל ויראו כמה אני שמנה..
אבל אני גם יודעת ששם ההפרעת אכילה תמשך.. ואני יודעת שגם אם הם יכירחו אותי לאכול אז הם לא ידעו לטפל בהתמכרות למשלשלים.. ואני צריכה צוות שיודע לטפל בזה.. כי הרי אני כל הזמן הזה הייתי עם צוות שלא מבין בה"א וזה רק מתסכל עוד יותר..

אני כלכך מבולבלת..

תודה רבה על התשובות.. אני מקווה שיתנו לי מענה בקרוב בקשר לאשפוז ואז אולי אני סוףסוף אגיע להחלטה..

הי ימית, נשמע שהטיפול, עבורך, הוא משהו שמחזיק אותך וכשאין טיפול, את "נעזבת" ואז את חוזרת למה שאת מכירה, לאופן שבו את מכירה את עצמך: עם הקול הפנימי שאת חייבת להקשיב לו. ייתכן שיש קולות נוספים שאם הקול הזה ייחלש קצת, תשמעי אותם. אולי תנסי בינתיים לכתוב את הקול הזה, כדי שלא ימשיך להדהד כל כך חזק בראשך...

תאמת שלא.. טיפול זה לא מה שהחזיק אותי.. הטיפול אף פעם לא החזיק אותי..אף פעם לא הסתדרתי בטיפול לא התחברתי לאף מטפל.. והיו לי הרבה.. אולי כי אני לא נותנת לאף אחד באמת להתקר.. וברגע שהטיפול נהיה קצת עמוק אני בורחת.. בין אם זה לאובדנות ובין אם זה לאוכל.. אף פעם לא אהבתי ללכת לטיפול.. וזה תמיד תסכל אותי כי הרגשתי רק יותר ויותר לא מובנת... עזבתי את הטיפול כרגע כי אני מרגישה עד כדי כך לא מובנת שזה גובל בהרגשה ששופטים אותי..
יש לי את עצמי ואת ההפרעת אכילה כרגע ששופטים אותי בצורה הכי חזקה שיש.. ואני לא צריכה עוד את המטפלים שיתנו לי עוד הרגשה ששופטים אותי..

אני כותבת את הקול הזה.. כותבת פה.. כותבת בעוד פורומים כותבת לחברה כותבת ביומן.. אבל זה לא מקל.. אפילו לא קצת.. שומדבר לא משתנה..
 
האוכל תופס מקום כלכך גדול במחשבות שלי.. שאני לא מצליחה לחשוב על משו אחר.. אני כותבת הכל על אוטומט אבל לא באמת פורקת.. הראש חושב רק על אוכל.. ועל הבולמוס שאני רוצה לעשות.. על הזמן בו סוףסוף כולם יצאו מהבית ואני אוכל לבלמס ולהקיא בשקט..

ואני שונאת את עצמי כרגע.. שונאת את עצמי כי עכשיו 12 בלילה.. ואכלתי המון.. ולא הקאתי כי כולם בבית.. והמשלשלים עוד לא השפיעו... ואני שונאת את עצמי כי אני מתרחקת מהמטרה..
שונאת את עמי כי ככל שאני יעלה במשקל יהיה לי קשה יותר לפנות לטיפול..

שונאת את עצמי כי אני עדין רעבה.. למה אני כ"כ רעבה? אחרי שאכלתי כלכך הרבה...?
למה יש לי בולמוסים?
למה אני כלכך דפוקה???

ההרגשה הזאת לפני האישפוז מוכרת לי.גם אני ניסיתי להוריד מהמשקל שלי לפםני האישפוז.למרות שכבר הייתי בתת משקל ממש נמוך. גם חשבתי שאם ישקלו אותי אז יחשבו למה הגעתי בכלל, יש יותר רזות ממני.
אבל עדיין הלכתי לאישפוז ונשקלתי שם ולא קרה כלום. אף אחד לא הסתכל עליי במבט כאילו מה אני עושה פה.
וכמו שמיכל אמרה רק בגלל המחשבות כאלה שלך את חייבת אישפוז.לבד לא מתמודדים עם זה. עם טיפול קשה ובלעדיו זה נראה לי פשוט בלתי אפשרי.
לאישפוז לא כולם מגיעים עם תת משקל עד כמה שידוע לי ולפי מה שאני ראיתי במחלקה.
מנסיון אישי במחלקה פסיכיאטרית לא מטפלים ולא יודעים לטפל בהפרעות אכילה.לפני 12 שנים שלחו אותי לשם.וכלום לא קרה.נכנסתי עם הפרעות אכילה ויצאתי עם הפרעות אכילה.את צריכה מקום שבו מתמחים בהפרעות אכילה.

תודה יוליה.. אני מבינה שבמחלקות פסיכיאטריות לא יודעים לטפל בזה ואני חוויתי את זה גם..
אבל אני בכל זאת מפחדת כלכך.. בינתיים עוד אין תשובה בנוגע לאשפוז.. זה עוד לא בטוח.. ובזמן הזה אני ממשיכה עם הבולמוסים ומקיאה כשאני יכולה.. ואני שונאת את עצמי על זה..
ואני יודעת שהאשפוז הזה זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה בקרוב.. כי הרשימת המתנה ארוכה.. ואום הם יקבלו אותי ואני אוותר עכשיו אני עלולה להתחרט ולהצטרך לחכות עוד זמן..
אני יודעת את זה.. אני יודעת שאני לא אצליח לבד.. ובכל זאת.. בכל זאת הראש אומר לא לטיפול.. לא במשקל הזה.. את בעצמך אומרת שגם ככה היית בתת משקל ממש נמוך.. ואני לא.. אני לא בתת משקל נמוך..וזה גורם לי לחשוב שאני לא מספיק רזה לאשפוז.. שאני צריכה להיות במצב מסוכן כדי לקבל טיפול..
נכון שלא כולן מתקבלות בתת משקל.. אבל אלה שכן.. אז לוקחים אותן יותר ברצינות.. זאת דעתי לפחות..
אני יודעת שבמצב שאני עכשיו אני לא אחזיק עוד הרבה.. והמחשבות האובדניות חזרו ברמ חזקה ממש.. אבל אולי בגלל זה הם יגידו לי ללכת למחלקה פסיכיאטרית? בגלל האובדנות.. זה יכול להיות?

אז תנצלי את ההזדמנות הזאת!בבקשה! אם כבר את ברשימת המתנה וזה ותורך יגיע אל תוותרי!
זה די ברור שאת ממשיכה עם בולמוסים וכל הסימפטומים שיש לך.לוותר תמיד תוכלי,אבל לקבל עוד הזדמנות לא!
ואני חוזרת על עצמי גם אז וגם עכשיו אני רואה שם בנות שלא כולם בתת משקל.באמת שלא!!! באמת! היום הייתי שם וראיתי!!
ואת כבר במצב מסוכן עם כל הסימפטומים שלך! לא מדובר רק על המשקל!
ואת טועה בגדול.את כולם לוקחים שם ברצינות! לא סתם מקבלים אותן!כנראה שדיש סיבות די מוצדקות מחוץ למשקל שלהן.
אני לא חושבת שישלחו אותך למחלקה פסיכיאטרית.ממש לא. גם לי היו מחשבות אובדניות לפני האישפוז.ועדיין קיבלו אותי להפרעות אכילה.
רק אל תוותרי ! ללכת משם תמיד תוכלי אבל לקבל עוד הזדמנות...לא תמיד נותנים...
אני מקווה שתגיעי למסכנה הנכונה ותמתיני בסבלנות ותלכי לאישפוז!
אל תוותרי!!!!!!!!!!!!!!

תודה.. זה עוזר שאת אומרת שלא כולן בתת משקל .. היום חשבתי על זה קצת..ולא ידעת איך הגעתי לחשוב על הסיבה למה כלכך קשה לי לקבל טיפול כשאני לא במצב הכי "גרוע".. והגעתי למסקנה שזה מאז שאני קטנה.. שאני תמיד הייתי ילדה טובה.. בבסדר כזאת.. ואחותי ההפך הגמור.. הבעייתית זאתי שעושה בלאגן.. ובגלל שהייתי כלכך בסדר לא הקדישו לי תשומת לב מיוחדת.. חשבתי על זה.. שמאז שהתחילו הבעיות.. לפני 4 שנים.. קשה לי לעזוב את המקום החולה.. קשה לי להשתחרר מזה לגמרי.. אם זה לא אובדנות זה האכילה אם זה לא זה זה דיכאון וכו'.. כי אני מרגישה שברגע שאעזוב את המקום החולה הזה.. אני יחזור כביכול להיות אותה ילדה שקטה אותה אחת שהיא בלתי נראית מרוב שהיא בסדר..
ואני מפחדת להתאשפז כשאני כביכול "בסדר" מבחינת המשקל כי אז אולי לא ישימו לב אליי.. והבנתי שזה לא רק אני כזאת.. כי תכלס.. עד כמה שזה אבסורד.. שלפני חודש כשהייתי בצום של שבועיים וידעתי שאני לא יכולה לחזור לאכול לבד כי זה יגרור בולמוסים והקאות.. ידעתי שאני צריכה עזרה מקצועים ורציתי  אותה.. אז באותו זמן.. כשהלכתי לבקש אשפוז.. לבקש טיפול מרפאתי.. אז אמרו לי לא.. ושאני צריכה לחכות.. אני יודעת שאם הייתי במצב קצת יותר קשה.. במשקל קצת יותר נמוך.. היו מתיחסים אחרת.. מזרזים תהליכים.. נותנים לי לפחות תור לדיטאנית.. וזה אבסורד שזה ככה.. אבל זה ככה..
ההבנה הזאת גרמה לי לחשוב אולי אם יקבלו אותי לאשפוז אני כן אסכים.. כדי להתגבר על הבעיה שיש לי שאני מרגישה שרק אם אני לגמרי לגמרי במצב של "לא בסדר" רק אז אני יכולה לקבל טיפול..

אני מחכה לתשובה מהדסה..המקוםכבר פנוי.. אני לא יודעת למה לוקח כלכך הרבה זמן.. אני מקווה שזה לא יתארך עוד כי אני מאבדת את עצמי לגמרי.. הבולמוסים בתדירות יותר גבוהה וגם ההקאות והכמות של המשלשלים.. והרצון למות גובר כי אני לא יורדת במשקל.. קצת עולה כי ההקאות והמשלשלים לא מוציאים הכל.. ואני מתחרפנת מזה.. אני כל הזמן חושבת.. למה אני לא יכולה להיות כמו האנורקסיות הטיפוסיות שפשוט לא אוכלות כלום.. שאין להן בולמוסים.... והן פשוט יורדות.. למה אני חייבת לאכול??

שאלה אליך יוליה.. את לא חיבת לענות.. לך היו פעם בולמוסים?

הבנות חשובות מאד.
ואכן כפי שכתבה לך יוליה, הפרעת אכילה זה לא רק תת משקל.  החשש שלך להיות "הכי שמנה" הןא שכיח ומוכר, גם בזה לא תהיי לבד. אבל חלק מהעניין הוא להפסיק לרצות להיות הכי רזה, להפסיק להצטרך להיות הכי חולה. על זה תוכלי לעבוד באישפוז. אני מקווה שתתני צאנס אמיתי לטיפול הפעם ואני מקווה שיפול בחלקך מטפל שיידע להחזיק אותך ולא לתת לך לברוח אל מחוזות מוכרים וחולים.
בהצלחה ענקית,
מיכל

שוב תודה מיכל..
למרות ההבנות האלו... וההחלטה שנוטה עכשיו יותר לכיוון של כן להסכים לאשפוז במידה ויקבלו אותי.. אני מרגישה שאין לי זמן..
אין לי זמן לחכות שיחזירו לי תשובה.. גם אם זה אמור לקרות בימים הקרובים.. אני כלכך מפחדת מעצמי..
היום היה יום פשוט נורא.. הייתי לבד בבית.. אז זה כמובן פתח בולמוס.. והקאתי.. וזה היה בסדר.. אבל היתי צריכה לצאת לקנות משלשלים.. והיציאה מהבית כשלעצמה מטריפה אותי.. אני הולכת מהר להגיע כבר.. כי אני מרגישה חשופה מדי ברחוב.. בין האנשים.. והיציאה לבחוץ  פתחה מקום לעוד בולמוס.. לקנות אוכל לעוד בולמוס.. ואכן כך היה.. קניתי משלשלים וקניתי קצת אוכל.. והגעתי הביתה.. והתחיל עוד בולמוס.. ואמא הגיעה באמצע.. כך שלא יכולתי להקיא.. והרגשתי נורא..
לאורך כל היום אכלתי.  והקאתי רק פעמיים.. כך שרוב האוכל בתוכי עכשיו.. ולקחתי כמה משלשלים שעוד לא פעלו..
ולפני כמה זמן.. יצאתי מהחדר.. כי רציתי לאכול.. ויצאתי והוצאתי משו מהמקרר.. כיוון שכל המשפחה היתה בסלון זה לא היה כלכך בולמוס אבל מספיק שנשארתי עם האוכל בתוכי מהבולמוס בצהריים שכל דבר שאני מכניסה לתוכי נראה לי כמו המשך של הבולמוס כי זה נשאר בפנים..
אז אמא ובעלה ואחותי היו בסלון.. ואני מוציאה לי משהו מהמקרר.. ותוך כדי אמא שלי מדברת לאחותי ושואלת אותה בדאגה "אכלת היום?" "מה אכלת?"  "מה את רוצה שאכין לך לאכול?" כל המשפטים האלה.. ואני תוך כדי מוציאה לי אוכל מהמקרר.. הרגשתי כלכך רע .. כלכך שמנה.. שכלשך לא שמים לב אליי..
וזה ככה מאז ומתמיד.. אחותי היא "הרזה" זאת שלא אוכלת.. תמיד העירו לה שהיא רזה מדי והיא צריכה לאכול.. אפילו אחרי שכבר היתי באשפוז יום בגלל ההפרעת אכילה.. אני זוכרת שישבתי בבית ואכלתי את התפריט שלי.. והאשפוז יום אמר לאמא שהם צריכים להשגיח עליי ולחתום שאכלתי הכל.. ואני זוכרת אותי בשולחן עם אמא בעלה ואחותי.. יושבת ואוכלת את התפריט.. ואמא מסתכלת על הצלחת של לילך ואומרת לה למה את לא אוכלת? ומדברת עם בעלה "היא לא אוכלת וכו" ואני שם.. מסוגלת לזרוק את האוכל לפח ואף אחד לא ישים לב..
והיום זה הכה בי שוב.. שלו רק היתי רזה.. כלכך רזה.. שאמא תתחנן שאוכל..
הרגשתי כלכך רע.. וחתכתי.. ואני מרגישה רע כלכך.. אני לא יודעת אם יש לי זמן לחכות לאשפוז.. אני מרגישה כלכך אובדנית..
וזה לא עומד להשתנות כל עוד הבולמוסים ממשיכים.. אוףףף למה אני כזאת למה???

אענה לך בכייף!
אפשר להגיד שאני גם מסובכת.אני לא רק אנורקסית אני גם בולמית.
או שאני לא אכלתי בכלל או שהייתי מקיאה כל דבר קטן או שהייתי מבלמסת  בולמוסים שחבל  על הזמן.יכולתי לבלמס ולהקיא ואחר כך עוד פעם לאכול ולהקיא.לפעמים עשיתי את זה כל היום .
גם השתמשתי בכל מיני משלשלים ובכמויות אדירות!
ואני שמחה לשמוע שעכשיו את נוטה יותר לאישפוז!
אם יש לך עוד שאלות אני אענה לך,ימית! כל שאלה ושאלה.מבטיחה.

תודה על התשובה יוליה..!
כמה זמן את כבר בתוך זה? זה עשה לך נזק המשלשלים וההקאות?והצומות?
איפה את נמצאת כרגע מבחינת כל זה?

מצטערת עם השאלות חטטניות מדי..

12 שנה.בטח זה עשה נזק.קודם כל גם משלשלים וגם הקאות מוציאיםפ אשלגן מהגוף וזה גורם לדום לב.בגלל זה הייתי מאושפזת בפנימית יומיים,הייתה לי סכנת חיים.הזריקו לי אשלגן דרך הוורידם. וזה לקח ממני כוח פיזי,נהייתי חלשה,סחרחורות,חושך בעיניים,חוסר ריכוז,עצבנות יתר ומחשבות אובדניות.
אני אחרי אישפוז איזה שלושה חודשים.אחרי שיצאתי לא היו לי בולמוסים והקאות עדיין,למררות שמחשבות תמיד יש. אני אוכלת לפי תפריט וזה נותן לי ביטחון לשמויר על עצמי