חזרתי לאכול.. כמובן שכשאני אוכלת קצת אני ישר מאבדת שליטה.. כמו טיפשה.. אני כישלון.. למה חשבתי בכלל שיעזרו לי כשלרדת במשקל כמו שצריך אני לא יכולה????



אני שונאת את זה.. שונאת את הבולמוסים ואת העליה המהירה במשקל.. אחרי שהתאמצתי לרדת..

ולפעמים אני חושבת אולי אלה יהיו החיים שלי.. צומות ובולמוסים משלשלים והקאות פה ושם כי אני לא אחת שמקיאה.. אולי זה מי שאני.. וככה אני אבלה את החיים שלי סביב אוכל ומשקל..

ולפעמים בא לי לצום ולצום עד שהכל יגמר.. עד שאני אקרוס.. ואולי זה באמת לא הפרעת אכילה אלא אובדנות?

ואני יודעת שזה לא משו בריא.. אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב על זה כל היום ולהשקל 6 פעמים ביום.. אבל אם זה היה כזה לא בריא מישהו כבר היה עושה משו לא?

ואני רוצה פשוט להיות מהאנורקסיות הטיפןסיות שפשוט לא אוכלות.. וזהו.. שהמטרה מאוד ברורה להן.. שהקלוריות נספרות עד הפירור.. ואני כזאת.. למשך תקופה.. עד שמחריכים אותי לאכול והכל הולך לאיבוד.. כי זה או הכל או כלום.. או שאני לא אוכלת כלום ומפחדת לשתות מים ולצחצח שיניים מפחדת להתקלח כי אני בטעות ישתה.. או שאני מתחילה לאכול קצת ואז כבר אני אומרת לעצמי זהו אכלת אז תאכלי כבר כמו פרה.. אני לא יודעת מה זה לאכול קצת.. אני לא מכירה את הדרך של לרדת במשקל דרך 100 קל ביום.. אני רק מכירה צומות.. צומות שמורידים אותי מהר מאוד.. אבל אני נכנעת למילים של אנשים סביבי מתיאשת מזה שאני לא יורת מספיק וחוזרת לאכול.. ומאבדת שליטה..

למה אני כזאת? אפילו שם אין להפרעת אכילה הזאת.. כי אני כזאת דפוקה וטיפשה.. לרדת כמה קילו.. לרדת ולא לעלות אותם זה מה שביקשתי..

זה לא אנורקסיה.. אני אמנם בתת משקל אבל הוא לא נמשך לאורך זמן.. המחזור לא עקבי אבל הוא לא הפסיק לגמרי.. זה לא אנורקסיה

זה לא בולימיה אני לא מקיאה.. פעם ב אני מקיאה וגם זה פעם ב.. לוקחת משלשלים אבל זה לא הופך אותי לבולימית לא? יש לי בולמוסים לפעמים אבל אחריהם אני לא תמיד מקיאה ואני פשוט פותחת בסבב נוסף של צום.. אז מה זה? לעזעזל איתי!!

אני שונאת את עצמי.. פשוט שונאת הכל.. שונאת שאני לא מצליחה בכלוםשונאת שאני לא יכולה להיות רזה.. שונאת שאני כאת שמנה..



שונאת שאני עכשיו מתחילה לעלות את כל ה7 קילו שהורדתי בשבועיים .. וכל זה לבד.. מילא אם הייתי באשפוז והיו מחריכים אותי לאכול.. אבל לא לא הכריחו.. אמנם אמרו שאם אני לא אתחיל לאכול יעשו וועדה פסיכיאטרית בנוגע לאשפוז כפוי אבל רק אמרו.. לא באמת היו עושים את זה.. אמנם אמא קצת לחצה אבל ממש לא הרבה.. והאשמה.. האשמה שחזרתי לאכול בלי שאף אחד אמר לי היא נוראית.. והעובדה.. העובדה שחזרתי לאכול פשוט כי התעיפתי והייתי רעבה היא עוד יותר נוראית.. אני מודה בזה.. אני מודה שאחרי שבועיים של צום הכל כאב לי אני מודה שהתחלתי להיות רעבה.. אני מודה בזה בפעם הראשונה בחיים שלי.. ואני מרגישה נורא.

שמישהו פשוט יקח את הכל ממני..