שלום לך די יקרה.

אכן זאת הרגשה איומה שמי שלהרגשתנו אמור לתמוך בנו מתפרק למול עיננו.
יש כאן שתי סוגיות האחת של אמא שלך והשנייה שלך.
נתחיל באימך: אמא שלך אכן נמצאת בתקופה מאוד מאוד קשה וכלל לא בטוח שאת האדם שיכול לתמוך בה נפשית.
                       הייתי מייעצת לך ללכת לעובדת הסוציאלית או לפסיכולוגית ביחידה בבית החולים שבה מטופל אחיה ומבקשת שישוחחו עמה,
                       יש להם נסיון במצבי החיים הללו. יכול להיות שכדאי לה להיות בקבוצה התומכת במשפחות של חולים, להיעזר בטיפול בעצמה ואם
                      כל זה איננו מספיק לשקול טיפול תרופתי.
                      אינני יודעת איך היחסים בינכן אבל חלק גדול מתמיכה מתבטא לעיתים קרובות בפשוט "להיות שם", ללכת איתה לסופר, להציע לשתות קפה ביחד, ללכת בשבילה לקחת תרופות וכד'. אז את פשוט יכולה להחליט על כמה דברים שאת מסוגלת לעשות ולנסות לדבוק בם בהתאם לכוח שלך....

בקשר אלייך, אני מבינה שאת מרגישה בסדרת "מכות מצריים" ושזו האחרונה שוברת את גב הגמל. אכן, לעיתים צרות מגיעות בצרורות וכן פוגשות אותנו כשכוחותנו ירודים והיכולת להתמודד עמם פחתה בהרבה....
אינני מכירה אותך, לא יודעת את גילך ואף לא את מצבך המשפחתי - אשמח אם תכתבי לי יותר וגם על אמא שלך כך שאוכל לכוון את דברי באופן אישי יותר. בשלב זה אכתוב באופן כללי יותר:

בזמנים כאלו כדאי להיעזר בכל מערכת תמיכה שיש : לגייס יותר מפגשים עם בני משפחה או עם חברים. לדבר על מה שקשה לך ומעיק עלייך עם אנשים קרובים כך שגם תוכלי "לפרוק" וגם אולי להיעזר מנסיונם או מעצותיהם.
צריך להשתדל לשמור כמה שיותר על שיגרה בריאה גם בתוך הגיהנום, דהיינו אם את רגילה לעשות איזה פעילות גופנית קבועה או חוג מסוים להתמיד בו ולא לוותר כי אלו הם המפתחות לשמירה על כוחותייך.
חפשי דברים שאת אוהבת לעשות והשתדלי לעשותם.
את צריכה לזכור, שהיכולת שלך לסייע לאמא שלך כרגע היא מגבלת ולכן לקחת צעד אחד אחורנית. לא מבחינת הנוכחות שלך אלא יותר מבחינת הלחץ להיות זאת שפותרת את המצוקה. אינני יודעת כמה זמן אמך מגיבה כך אבל יש לזכור, שאם רק עכשיו היא קיבלה את הידיעה היא עדיין תחת הלם ותגובתה איננה לחלוטין לא תואמת. אם היא תמשיך להגיב באופן שמנטרל אותה מכל פעילות לאורך שבועות אזי מדובר בתגובה שמצריכה התערבות טיפולית.
הדבר החשוב ביותר שאת צריכה לעשות עכשיו הוא לשמור על בריאותך שלך על מנת שתוכלי להוות סוג של תמיכה שקטה.
בנוסף אם את מרגישה שאת עצמך "על הגבול", כדאי אולי לשקול מקום שנותן תמיכה קבוצתית או טיפול.

אשמח, כפי שכתבתי אם תספרי לי יותר אודותייך כך שאוכל יותר לסייע לך

אורית