13.7.11
--- כמו תמיד-אין לי מושג מאיפה להתחיל..
אני מרגישה במערבולת עצומה-לא יכולה לראות כלום מעבר לה...
לפני שבוע קרה דבר שמוטט אותי לגמרי הבנתי מגורם חיצוני שאני אדם חלולה..שמהות השיחה שלנו היא חלולה -ח-ל-ו-ל-ה.
התפרקתי,אין לי מושג מי אני בכלל.
כל אוסף ההתנהגויות שלי,התגובות .הרגשות , ההחלטות ,המעשים-לא אמיתיים.
וכשאני מסתכלת על זה אחורה-דפוס ההתנהגות שלי במשך האישפוז מסתבר שלא הייתה אמיתית.אני יכולה לראות את זה אחרת-ולהגיד שזו הדרך היחידה שלי להתמודד עם כל מה שעבר עלי-ועבר עלי לא מעט.זה מה שהייתי מסוגלת לאותה תקופה.
אבל לא.
אני מרגישה שכל השמחה הזו , הרעש ,הליצנות –זו לא אני.
אני יודעת שזו מסכה שלי שאני משתשת בה כל כך הרבה עד שאני שוכחת שהיא עלי בכלל.
אבל עמוק בתוכי באמת שהאמנתי שאולי רק אולי ייטמע בי טיפת שמחה מהדמות שלמדתי לשחק כל כך טוב.
ושוב-לא.
אני לא יודעת מי אני בכלל.לא יודעת איך להגיב לכלום,מה להגיד ומה לא.
לכן למדתי לשתוק.
אז אומרים לי –"את קיימת, את אמיתית,הנה אני מדבר איתך ולא עם אוויר.תעשי מה שאת חושבת-מה שמרגיש לך אמיתי."
ואם כלום לא מרגיש לי אמיתי-אפילו לא אני בעור של עצמי? כשאני צריכה לשרוט את עצמי ולצבוט את עצמי רק כדי לראות שאני באמת נמצאת??
איך אפשר להסביר להם שאני לא באמת קיימת?שאני לא באמת מרגישה שיש לי מקום? לא בבית הזה ולא בעולם?
כשאני מרגישה שאין אני, שאני משוטטת בעולם לבד,בלי קשר לקרקע,פוסעת בנתיב לא מוכר,זר,מנוכר.
מרגישה כאילו אין לי זכות לחיות,אין לי סיבה לחיות.
שהישות שלי לא קיימת אלא רק שק העור המנופח הזה??
שהנשמה שלי סובלת ומתייסרת בעודי בחיים?שרק מוות יגאל אותה וישלח אותה לחופשי?
שיש לי חלל עצום בתוך הנשמה ואין לי דרך למלא אותו.
אני מחפשת, מנסה, בודקת-נואשת למצוא מישהו שיכול למלא לי אותו, שיכול להגיד די לכאב, די לסבל.
ואין.
מנסה למלא אותי שוב-מחבקת אנשים,מדברת איתם-עם המדריכים.
וכלום.
ניסיתי לתת לבית הזדמנות,אולי לאפשר להם לעזור לי,אבל לא בטוח שם,לא מוחלט.אני לא יכולה ליפול לשם בביטחון ולדעת שיש לי קרקע,לא-יש שם חורים שאני עלולה ליפול אליהם,ומנגד-לא יודעת את רמת הקרבה ואהבה שאוכל לבטא אליהם.
אז פניתי לנעמה – התקשרתי,דיברנו.
שנייה אחרי הרגשתי כאילו החור גדל – כאילו דרכו לי על הפצע.
פעם היא הייתה התרופה שלי- היא הייתה ממלאת אותי לזמן מה.
זה מרגיש כמו שיש חור עצום בגוף פתוח-ומעלי עומדים המון מתמחים,אני מתמלאת תקווה כאשר אחד מהם מושיט את היד לתיקון-ומתאכזבת שלא צלח.
כאילו המילים הפכו לחסרות משמעות,אין תקווה-לא משנה כמה אדבר –זה לא ישנה דבר.
אף אחד לא מצליח להגיע לעצם שבתוך כל הבשר לתוך הכאב..ואני נשארת מייחלת לאדם שיצליח
אני מרגישה כאילו אני זועקת לאהבה זועקת לתשומת לב,ונראה כאילו כמה שייתנו לי זה לא יספיק לי.
שאהיה בחיק מישהו שיחבק אותי ולא יעזוב שיחזיק אותי חזק ויכיל אותי.
החור הזה-החלל הזה שאני מדברת עליו,המוכר והידוע שממנו אני בורחת-נפגשנו כבר כמה פעמים בחיים,המפגש האחרון היה לפני שנה וחצי-שנתיים.
את החלל הזה בחרתי ,אז,למלא בה.
פתחתי לה את הדלת ואמרתי לה :"בואי, את יכולה לעזור לי,את תמלאי לי את החלל שבי,את הריק הזה,תמלאי אותו כמו שרק את יודעת"
והיא באמת עשתה את זה בנאמנות ומסירות רבה-פשוט ככה,בלי שאלות.
ואני-כמובן צייתתי לה הקשבתי לכל בקשה שלה.
והנה שוב אני ניצבת בפני הריק הזה ריק שבשנה האחרונה לא התפנתי לעסוק בו כי הייתי עסוקה בי,ובה וביחסי אהבה-שנאה שלנו.
ושוב חזר החלל.אני לא יודעת איך להתמודד איתו.לא מכירה דרך אחרת.
אני כל כך רוצה ליפול לפשטות שבדבר.
לפתוח לה שוב פתח,לתת לה למלא אותי שוב- לעשות שיכאב פחות.
להגיד לה "בואי תפעילי את קסמייך עלי שוב,תגרמי לי להיות חסרת תחושה,תגרמי לי לערפול חושים,תעשי שאני אשכח.
שלא ארגיש את הקושי,את הכשלונות,האהבות התקוות ,החלומות,שאשכח כל מה שכאב, מה שכואב-קחי אותי אלייך,קבלי אותי בזרועות פתוחות אלייך,ואני-אני ארוץ כמו ילד הרץ לאימו המחכה לו שם.
**כמו שתמיד רציתי לרוץ,רק שלי לא חיכו בזרועות פתוחות...
אז עכשיו יש לי את הבית,אבל אני לא מרגישה מחוברת אליו,מרגישה שאני צריכה להילחם על תשומת הלב של המדריכים,שאני צריכה להראות הכי רע כדי שיחשבו שהם צריכים לדבר איתי.
ונמאס לי! אני לא צריכה להלחם על המדרכים.אין לי כוחות לזה!אני נלחמת בעצמי,אני נלחמת בה,נלחמת בעולם,נמאס לי.אני רק רוצה לשקוע.
נכון-אני לא צריכה להתמלא דרך אנשים אחרים,אני צריכה למצוא בעצמי את הנקודות שימלאו אותי,אבל שוב-אם אין עצמי?
אם לא קיים שום דבר שיחזיק אותי חיה??שום כלום?מה יגרום לי להשאיר את הראש מעל המים?
לא להתמסר אליה שוב בכזו קלות ראש? לא לשים קץ לכל זה?
איפה נקודות האור פה?איפה כל הטוב שבסיפור הזה.
ידעתי שיהיה קשה,שצריך להילחם.
ההרס מתקרב אלי,הוא שמע שאנה מצאה פירצה היום,אחרי ארוחת צהריים מצומצמת מאוד-היא הדהדה בראשי,והצליחה.
ועכשיו הוא בא,אני ידועת שהם באים ביחד.אני מפחדת ממנו,מהתוצאות של ההרס שהוא יביא עימו.
אני מרגישה שאני צריכה לבתר את הבשר החי שלי,כדי להרגיש,כי רע לי.
אני רוצה להרוס את עצמי לגמרי.הרס מוחלט.כך שלא תהיה לי בחירה,לא תהיה לי מלחמה.הסוף יהיה ידוע מראש.
שלפחות משהו ייכנס ויימלא אותי...