מלאת סלידה, לא מסוגלת להתבונן יותר בגופי. אפופת גועל, בוחנת תמונה שצולמה ממש היום ופתאום נופל האסימון -
כה הרחקתי לכת. התמסרתי לתהליך בו לא רציתי מעולם. נכנעתי לו ברגעים ספורים של חולשה. היום, שבורה מתמיד, מוצאת את עצמי חסרת כל ובעיקר חסרת אונים. כלואה בתוך גוף שאינו שלי, זר ומנוכר... נחנקת בין גושי השומן הללו... מתביישת, שונאת, כואבת... מבינה שהעלייה הזו הייתה מהירה מידי עבורי... איני יכולה לשאת בעול הבגדים הצמודים... במראה הזרועות הדשנות והבטן העגלגלה. 
בשעות האחרונות איני מפסיקה לתהות באשר להמשך המעקבים. מה הטעם להמשיך טיפול אם כל שאיפותיי מסתכמות ברצון עז לרדת?! מסתכלת בערגה בתמונותיי הישנות, בבגדים הקטנים של פעם, באותם שברי זכרונות נחשקים שהיו נחלתי לפני חודשים ספורים.
מתבוננת ואיני מפסיקה לשאול -
מה אני מרוויחה מהמימדים הנוכחיים שלי?
הגוף עדיין באפיסת כוחות... הנפש שותתת דם... הסימפטומים הולכים ומתגברים...  
על מה אני נלחמת?
לא הגיע הזמן להודות שאיני מסוגלת לעמוד בציפיות?
לא הגיע הזמן לצעוק שקשה לי? שאיני יכולה?
לא הגיע הזמן לחזור ולתת לעצמי להרגיש? לצאת ממצב הניתוק שכפיתי על עצמי?
לא הגיע הזמן להיות אני?