אני מתחבטת בסוגיה הקשה: מה מביא אדם לוותר על עצמו בכזו טוטאליות ולהיות קשוב רק לצרכי הזולת. אין לי מענה לשאלה הזו גם אם אומר שאני כואבת ומנסה להבין את הבחירה להיות במקום כל כך לא מתגמל ובטח שמתסכל.

זה התחיל כבר לפני 30 שנה כאשר נכנסה מתחת לחופה וגזרה על עצמה להיות חלק מזוגיות רק בגלל שלא עמדה בלחץ הנורא ורצתה להקים כבר משפחה. האהבה שם מעולם לא הייתה אמיתית ואם נבחן מהצד את הכבוד וההוקרה שזכתה לו כמו שהעניקה, אשיב בספקנות של מי שמתבוננת מהצד אבל מאוד אכפתית וכואבת.

קרבת הדם בייננו אינה מאפשרת לי להבליג ובטח שלא להסכים לעובדה שהיא מוותרת על עצמה למענו. ברור לי שמה שניכר על פני השטח אינו בהכרח מה שקורה בחדרי חדרים ובין כתלי הבית. אבל מתוך מה ששיתפה אותנו במשך השנים ידענו כי אינה לוגמת צוף ובטח שלא מאושרת בבחירה.

לפני מחצית השנה נקלעה לעוד אחת מההתנסויות היותר קשות שזימן לה התא המשפחתי. הוא חלה. עבר סדרת ניתוחים לא קלה ושרד את מרבית הקשיים הפיזיולוגיים אלא שזה לא תם בזה. הוא שקע בדיכאון ובתחכומו כי רב סחף אותו איתה מבלי שנתנה לה הזכות לבחור. היא הפכה להיות אסירה בכלא של עצמה. ממושמעת לגחמותיו ודרישותיו בכל שעה ביממה. הוא הלאים את אישיותה. את עצמאותה. את חופש הבחירה וחופש החלום. כל תלאות הטיפול שלו בעצמו נפלו עול על כתפיה. הוא שאב אותה לתוך מערבולת. סגר לה את ברז החמצן וגרר אותה לעבר התהום מבלי שיתאפשר לה לצאת.

אינני מתיאשת. מצלצלת שוב ושוב. מזמינה אותה לשעות קפה, לסיבוב חסר תכלית לאורך הים או בקניון. מנסה למנוע ממנה לאוץ הביתה ברגע שהיא מסיימת את יום העבודה, ובה בעת יודעת שהלחץ עליה במודע ושאינו במודע מביא אותה לסרב לי שוב ושוב.

נותרתי אובדת עצות. מה עוד אפשר לעשות כדי שאדם יפנים שעד שהוא לא יבחר בעצמו או יעזור לעצמו: לא איש, לא תרופה, לא טיפול, לא יעוץ לא הנחיות או קסמים יעשו עבורו את העבודה.

מי שבוחר בעצמו בוחר בחיים. מי שמוותר על עצמו לא תמיד מבין את משמעות המחיר שהוא עתיד לשלם בטווח של זמן.

יקירתי. בבקשה תבחרי בעצמך. נדרשת לכל כך הרבה ויתורים במשך 30 שנות נישואין.

ויתרת על עצמך. הפכת בטלה בשישים ואנו שדואגים, עדיין לא מקבלים ולא מסכימים...

בבקשה דיי.