אז אנחנו נפרדות.
מרגש.
מחר, אביבית תלחץ על הכפתור בעצלתיים ודלתות בית העלמין בעל הגוויות המהלכות יפתחו בפניי בפעם האחרונה.
איך ד"ר מנדל אמרה לי פעם,
"את רוצה אהבה?
לכי לפעוטון"
בהחלט אישה רגישה, אין מה לומר.
הרצון העז שלי לאהבה מוביל אותי לאיטו בולס אירוטי, צמוד ואיטי לחלקה בבית הקברות השכונתי,
אולי פעוטון הוא לא אופציה כל כך רעה אם כך.
לא באמת אכפת לי לעזוב (אמרתי בציניות שטופת כאב)
לא! באמת.....אני אסתדר בלי דורית.
אני מקווה שהיא תהיה מחר, החתול שלי אצלה. קוסטיה.
בלעדייך אני גם אסתדר, אני מניחה.
הטיפול פעל כמכונה משומנת היטב
ובדיוק בגלל זה הוא נכשל נחרצות.
אבל הוא לא היה בזבוז זמן טוטאלי
אחרי הכל,
נהניתי מיופייך המרהיב ועינייך התכולות שהציתו בי להבות תקווה קלות שנמוגו בטרם עת במלחמה סיזיפית כנגד עצמי - הרי יש שני צדדים - מפסיד ומנצח. לא יודעת איך הצלחתי להכיל בתוכי את הדיסוננס הזה ואת טעמו המתוק והמר של הניצחון וההפסד אשר ביטלו אחד את השני כמוחי הקודח שמנסה במשך שנים להוביל את גופי השברירי לאבדון.
איך נפש יכולה להתקיים בגוף שוויתר
ואיך גוף יכול לתפקד כשיסוד הכימיקלים שלו רקוב מהיסוד.
אני אוהבת אותך. מה לעשות?!
אני אגיע.
אתדלק ואתחזק בלילה את האגו הרועד כעלה נידף ברוח ורק רוצה את רשותי לפרוץ את סכר מי המלח שיערפלו את אישוניי וינסו לספוג ממך חום טלפתי בדיוני שיגע בי אולי לשניות בודדות וימוג מפאת הקרח שמאכל ומכלה את הפוטציאל העצום שלך ברובד, בו לא התנסית מעולם.
נוח לך בשכבת האתיקה, החוקים והיסודות
וזה לגיטימי.
את תדברי בסיסמאות טיפוליות ששיננתי לאורך השנים
ותפגיני קור רוח כנראה.
היו 20
ירדנו ל 19
בתכל'ס, מה הביג פאקינג דיל?
אז למה כל כך אכפת לי לעזאזל?
למה טעמה המלוח של כל דמעה שיורדת,נצרב כל כך עמוק בבשרי עד להרגשת חנק וחסימה מדומה של קנה הנשימה. למה?
כי הייתה לי אמא פסיבית.
כי הזהות המינית שלי קלוקלת.
כי היית אריזה שהכילה את כל הדברים שהשתוקקתי להם בכל מאודי, אריזה פונדמנטלית בלי עיטורים למיניהם
שתישאר סגורה כנראה
בשבילי.
מה איתך?
את יודעת מה את מכילה בכלל?
או סטטוס מנקר העיניים שעוטף בחוזקה את הילת הזהב שאת נוהגת להסתיר מספיק לך?
ואם נשאיר את הרציונל והאנאליזות בגרוש הלוקות בחסר רציני של מודעות וידע בסיסי......
עצם העובדה שאני מאבדת אובייקט בעל מילוי של גאונות טהורה ויכולת לגעת, בעל עטיפת זהב שנזרקת לפח לנגד עיניי או כסוכריה מועברת לידיו של ילד אחר, קורעת אותי מבפנים. למה אני אצפה בכיליון עיניים עכשיו, אם לא לכורסא, לקומקום ולחורים בתקרה שלא הספקתי לספור. עוד משימה שנחלתי בה כישלון חרוץ.
היית כ.....מיכל.
פשוט מיכל.
מיכל תה רותח אשר לגמתי וינקתי את החום בדרך ליציאתי הגרנדיוזית לכפור המסתתר מתחת למעטה החמה ולמעטה הבשר החי של האנימציה הגשמית  הנקראת אנה.
אנא.
אל תעזבי אותי, אל תעמדי כאובדת עצות כנגד הפרובוקציות המתגרות שלי ומבחני האכפתיות אשר אני מציבה לפנייך בכל שבוע חולף כדי לשמוע דברי רוח אשר לא יועילו אך בהחלט יקדמו את ספינתי הטובעת כטיטאניק מול קרחון אימתני שבו ראיתי את השתקפותך.
עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להסב את מבטי כי הפטה מורגנה שראיתי בקרחון הרומס את ציפור נפשי הייתי אני. לא את.
את היית ההגה החיצוני שמנווט את מערכותיי הפנימיות שלא ידעתי איך להשתמש בו.
אוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פאק.
אני כל כך אוהבת אותך.
ושונאת.
אבל אוהבת
אבל את עוזבת אותי, או לפחות כך אני נאלצת לראות את הדברים כדי שמנגנון ההישרדות המורבידי שלי יהיה תקין באופן אירוני ומותאם להשקפת העולם הביזארית שלי.
אז אני צריכה לשנוא אותך.
חחח....
מה שבאמת מצחיק
שקרוב לוודאי שלא תקראי את זה בכלל.
כתבתי פאקינג מגילה חסרת תועלת ממשית
ואפילו אם תקרה טעות מצערת ותקראי את המניפסט הפתטי שלי
זה לא יזיז לך את קצה העפעף, אולי אפילו תגחכי קלות.
קיצר.
זזתי
לא אכפת לך.
אבל אני אכריז בריש גלי שאני נשברת לנוכח העובדה שאני מאבדת אותך.
באשמתי.
.
. לפחות תמיד יהיה לי את ידידי הפרג התמים. הוא אף פעם לא יאכזב.
הוא גם מריח טוב.


* הקטע נכתב בהשפעת כדור או שנייים של קלונקס. ראו הוזהרתם.