קבלי אסוציאציות חופשיות......

הפוסט שלך מזכיר לי מייל שרשמתי בדיוק אתמול למישהו. הרגשתי רע באותו רגע ונרדמתי עם בכי ודמעות כי לפעמים קשה לי עם העולם הזה. בייחוד קשה לי שמנסים להתקרב אליי האנשים הלא נכונים, שאני לא מעוניינת שיכירו אותי ויפריעו לי וזה ממש מפיל אותי לקרשים... אז הרגשתי ורשמתי כך:

"חבל שבכלל נולדתי. אבל מי שואל אותי... כנראה שכשהחיים ************ פשוט צריך להתרגל, עד שיגיע המוות הגואל יום אחד.. חבל שצריך להזדקן עד אז. הייתי שמחה ללכת לישון וזהו. לא להתעורר. לא לזכור, לא להיות, ושגם אחרים לא יזכרו, כאילו שמעולם גם לא לא הייתי. לא ביקשתי להיות פה. למה בכח? "

אולי גם עם הרצון/אין רצון שאת מדברת עליו יש תחושה שמישהו מבחוץ כל הזמן מנסה לכפות את הרצון בכח. למרות שלא תמיד הוא נמצא, אין... ואם באמת היו נותנים חופש בחירה לא להיות אז זה היה ממש נוח מבחינתנו וזהו..... רק שזה לא נגמר 'בפוף'. הלוואי והיה נגמר 'בפוף'.... אנחנו עדיין פה ומאולצים להתמודד או לחלופין להמנע ולברוח מ/עם מה שהחיים מביאים.......

אצלי תחושות כאלה באות בגל ונעלמות. אבל הבעיה שמנסים להתקרב אליי זה נהיה יותר חזק. במיוחד עם הצד השני מתנהג בצורה לוחצת, כאילו מפריעים לי להיות.


שאני מרגישה זה יותר ככה:

"מחכה שזה יגמר

מתישהו זה יגמר......"

לא היה עדיין שום 'פתאום פוף' . אני עוד פה.  עדיין מחכה................. למרות שלא תמיד אני מרגישה ככה, לפעמים פה בלי לחכות שיגמר כבר, מצליחה לשכוח שהשנאה שלי לקיום לפעמים.

מונה ורחוש היקרות,
לא יכולתן לתאר את הרגשתי היום בצורה יותר טובה.
הכול מתחרבש ולא מסתדר.לא רוצה יותר רק לחיות בצל של החיים,רק לשרוד,זה לא מספיק אחרי הכול.כ"כ רוצה לאפשר לעצמי את הנפילה הזאת,את "הפוף" הזה,אבל כנראה שמחולשה\פחד\לוזריות אני לא מסוגלת לעשות זאת.רק "משתעשעת" ברעיון (ביחוד בלילות שהלב שלי מאיץ את פעילותו הלא סדירה) שאולי מחר..או בעוד תקופת מה יהיה לי פתח של מילוט מכאן...

אוף!!!!!!!!!!!!!!!1

הי בנות

האמת שכל הכתיבה הזאת נולדה מפגישה אצל הפסיכולוגית שלי
שמשום מה החליטה לגרד עוד ועוד בפצע שטרם הפסיק לדמם
החלק האפטי שלי מזהה שהיא עשתה זאת מאהבה אלי
אני עדיין תוההה אם זה באמת מאהבה או מטמטום בהתחשב בעובדה שכמעט הלכתי לעזעזאל באותו היום ממש לפני יומיים
היא שיקפה לי בצורה אכזרית למדי שגרמה לי להפסיק לרצות להגיע אליה אם היה בי איזשהו רצון...שאני באמת לא רוצה - באמת לא רוצה שהתרחקתי מהחיים
שביטלתי את עצמי בחיים באופן כמעט טוטאלי ושהיא לא מבינה למה
היא לא חושבת כמוני שכל מה שקרה לי עד לאותה נקודה היה כישלון מבחינתי ולכן כמו שרחי את כותבת אני לא באמת רוצה לצאת לחיים בגלל החיכוך המכאיב בין אנשים שונים ומשוניםבגלל הרגישות והפגיעות הבלתי נסבלת
צר לי מישהי גם בשבילך ובשביל הרבה אחרות שזה סוג של מפלט להתנחם ברגע הגואל שלא מגיע
קראתי לפוסט הזה רזון משום שרק ברזון קיצוני מפסיקים להרגיש בניגוד למה שאת חושבת רחי
אולי מרגישים אבל אני מודיעה לך שלא באותן רמות ואני לא נמצאת ברזון הזה עדיין
מזכרון זה מכהה את החושים כמעט ברמה טוטאלית ותכלס זה מה שממכר וזה מה שהורג וזה מה שמשאיר שם כי העולם בחוץ פאקינג מפחיד אותי
קראתי לפוסט הזה רזון כי זה אולי מה שאני הכי רוצה - להרגיש כלום

היי,
גם אני מזדהה מאוד עם התחושות. מעבר לכל התיאוריות שיש לי על עצמי, על הסיבות להפרעה, נראה לי שהבסיס זה דכאון כבד. חוסר הרצון בכלום, חוסר יכולת לשמוח באמת מכלום.
קשה במיוחד שיש דברים שמצפים מכל אדם נורמלי לרצות. ואתה משתכנע שם אתה לא רוצה בהם אז משהו כנראה לא תקין אצלך. כמו זוגיות, ילדים, משפחה. זה בסדר גמור להרגיש בזמן הזה של החיים (הצעירים) שלך שאת לא שואפת לדברים האלה. ושפתוח בפנייך לרצות אותם בעתיד.
הזמן שאת מעבירה במאמצים לעזור לעצמך ולהחלים (וכל הכבוד שאת ממשיכה) הוא הגיוני ביחס לפגיעות שעברת ולכאב שאת נושאת איתך. אני מאמינה שיש הרבה תקווה לעוד הטבה ועוד... בהמשך
הגיוני שלא יהיו שאיפות חיצוניות גדולות כשאת מנסה לשקם את הנפש שלך מבפנים. אולי המטרה שלך היא להרגיש יותר טוב? להגיע למצב שאת רוצה? וחייבות להיות הנאות קטנות, דברים קטנים שגורמים לך הרגשה טובה. שתוכלי לנסות למלא בהם כמה שיותר את היום שלך.

עוגית.... אודיאל .....

תודה

לצערי אין יותר מידי טוב גם לא בקטנה

ולגבי זמן כרונולוגי ...אני כבר לא ממש קטנה

היום קראתי לזה חור שחור
מסך שחור בתוך הגוף
משהו שנתקע שם ומסתיר הכל
לא יכולה לצאת