כל אדם חווה מה שמכונה "טראומות" בימי חייו, והכוונה היא לטראומות רגשיות. מהי טראומה? הכוונה ככל הנראה לאירוע שנחווה על ידי היחיד כמשמעותי באופן שהוא גרם לפגיעה או לכאב ושלמשך זמן ממושך לאחר מכן נותרות צלקות רגשיות משמעותית שבאות לידי ביטוי ברצון להימנע מחשיפה חוזרת לאותו גורם פוגע, הן ברמה הפיסית והן ברמה הרגשית – מחשבתית, כלומר – ניסיון "לשכוח" מהאירוע. התמודדות עם אירוע מכאיב במיוחד שונה מאדם לאדם ואין דרך אחת אידיאלית להתמודד עם המשימה המאוד לא פשוטה הזו, שכאמור, כל אדם מכיל כאלה בתודעתו, כך או אחרת. בדרך כלל באירוע כזה קיימת מידה לא קטנה של חווית חוסר אונים. האדם לא היה מסוגל, מכל מיני סיבות, למנוע מעצמו את הפגיעה הקשה. זיכרון חוסר האונים קשה כשלעצמו והוא מהווה חלק נכבד מחוויית הטראומה. אולי מדובר בלב העניין, שכן אדם אחד יכול לראות ולחוות אירוע קשה אך לגייס מתוכו כלים למניעת פגיעה קשה ואילו אחר מוצא את עצמו חסר כלים לכך. העובדה שלא היתה לך היכולת לגונן על עצמך ולמנוע את הפגיעה מהווה מידע שקשה לחיות אתו. קשה להשלים עם עובדת היותנו חסרי אונים, במצבים מסוימים. הגרוע מזה הוא הנטייה השכיחה למדיי של האדם להאשים את עצמו במה שקרה. ההאשמה העצמית לעתים גלויה ולעתים סמויה מהעין והיא בעצם שלוחתה של הביקורת העצמית המוגזמת השורצת כל הזמן בראשו של האדם. קיימות שתי דרכים אופייניות ולא יעילות להתמודדות עם זיכרונות טראומטיים. האחד הוא הדחקה, התעלמות וניסיון שכחה גורף. השני הוא התמכרות לכאב ושחזורו ללא הרף. שתי הדרכים, כאמור, לא יעילות. שתיהן אינן מרפאות את זיכרון הטראומה ושתיהן תוקעות את האדם באותו מקום, הן מבחינת הטיפול בכאב והן מבחינת אלמנטים אחרים של צמיחה והתפתחות החיים. התעלמות וניסיון שכחה גורף אינו מעלים את הכאב הצרוב. יתרה מכך, זה עלול אף להגדיל, להעצים ולהפוך את הכאב למפלצתי. זה עלול לגרום לאדם להתקשח סביב אותו נושא ודומיו. זה עלול לגרום לאדם לצבור כעסים רבים, הן כלפי העולם והן כלפי עצמו. צבירת הכעסים הזו צורכת אנרגיה רבה וזה בא על חשבון ניצול המשאבים הרגשיים ליצירה, ריפוי וצמיחה. התוקפנות המצטברת אצל האדם עלולה עם הזמן להפוך לכוח שתוקף את האדם עצמו או הופך אותו לעוין, הן מבחינה שקטה והן מבחינה בולטת. הכאב השקט הפנימי אינו חולף אם מתעלמים ממנו או מנסים לשכוח אותו. הוא עלול לייצר נזקים בעיקר בטווח הארוך יותר. התמכרות לכאב ושחזורו הוא הצד השני של הדרכים הלא יעילות להתמודד עם טראומה. "לזכור ולא לשכוח" מהווה את הקצה השני של "להתעלם ולא ולחשוב על זה". לעתים קצת שכחה זה בריא ולא מזיק ולעתים הרבה שכחה יכול להזיק. יש כאן שאלות של מידה ושל מינון. התמכרות לכאב גוררת התעסקות רבה בכל הסיטואציה, דיבור רב, הנצחה כזו או אחרת באופן מוגזם, חשיבה אובססיבית על הנושא וגם דיבור אובססיבי. בתוך המקום הזה יש גם את חוסר היכולת להניח לדברים ולנוע הלאה תוך הישארות בעמדה קורבנית או נקמנית, שתיהן היבטים שונים של אותו המצב. בעת התמכרות ישנו שחזור הולך ונשנה של הסיטואציה המכאיבה, לעתים על חשבון חיי ההווה, המשפחה, העבודה והנאות החיים. שני המצבים האלה מייצגים התמודדות לא יעילה עם זיכרונות טראומטיים ושני המצבים האלה תוקעים את האדם חסר אונים אל מול העבר שלו. האדם נותר קטן וחסר יכולת להגיב ולהגן על עצמו. הוא נותר מפוחד וכואב, בכל מקרה ולא מסוגל להתפתח ולנוע קדימה. אל תוך המקום הזה נכנסים אלמנטים רבים של רגשי אשם וביקרות עצמית. עמוק בתוך תוכו מרגיש האדם שנפגע, אשם על כך שלא היתה לו היכולת להגן על עצמו. פעמים רבות מתפתח גינוי עצמי וחוסר סובלנות על כך שחוסר האונים, שהיה בלתי נמנע, בכלל התקיים. הפתרון הלא יעיל הוא כאמור – התעלמות ("זה לא קרה לי, כביכול") או התעסקות כפייתית ממכרת (" אני חוזר לשם שוב ושוב סימן שאני לא פוחד יותר").התורה הפסיכו קריאטיבית מציעה דרך יעילה למדיי אך שנויה במחלוקת אצל מי שרגיל לחיות לפי מיתוסים ותיקים הקשורים בהתמודדות עם הטראומות, הן האישיות והן הלאומיות. התורה הפסיכו קריאטיבית רואה את המצב הזה בשני ערוצים מרכזיים: • המצב של חוסר הריפוי, בשני האופנים, הוא מצב של התמכרות שבעטיו מתחולל נזק ופגיעה מתמשכת. הטיפול הוא למעשה תהליך גמילה. • ניתן לטפל בחוסר האונים על ידי אמצעים של הגברת אהבה עצמית, הפחתת ביקורת עצמית והגברת הביטוי היצירתי הרגשי, שיאפשר ביטוי חוזר של הרגשות שהצטברו. אני שמח לגלות לאחרונה שישנם כאלה, ולא רק אני, שמתנגדים לקיומם של ימי הזיכרון המסורתיים שלנו. בראייה פסיכו קריאטיבית מדובר בשחזור הטראומה, בשחזור הכאב והגברת חווית הפחד שכביכול מאחדת את העם. מאחורי זה קיימים מניעים חזקים של רגשי אשם, אשמה כלפי אלה שמתו, אשמה על חוסר האונים שהיה בעבר. מעצמת רגשי האשם אפשר להבין גם את הגינוי הגדול שמושמע כלפי מי שמבקש "לצאת מהעדר" ולא להשתתף בטקסים או במנהגי עמידת הדום, טכסי הזיכרון ועוד. מי שיוצא כנגד המנהגים חותר תחת אושיות הקיום, כאן, כביכול. הוא עושה את מה שרבים אולי היו רוצים – הוא נוהג לפי מה שמתחשק לו. התורה הפסיכו קריאטיבית עוסקת בריפוי ורק בריפוי. מושגים כאלה או אחרים העומדים בסתירה עם תהליכי ריפוי אינם מקבלים "מקום של כבוד" בטריטוריה הזו. "מוסר", למשל, הוא דבר טוב אם הוא מרפא או תומך בריפוי. מוסר שניזון בעיקר מרגשי אשם מקפיא ומשמר טראומות עתיקות ואינו מקדם ריפוי או שינוי. יותר חשוב לרפא את העם מאשר לשמר אותו באותה עמדה דור אחר דור. הדרך הפסיכו קריאטיבית לטיפול בטראומה עוברת בראש ובראשונה דרך אהבה עצמית. אם נפגעת סימן שאתה זקוק למנה גדושה של אהבה עצמית. זה חלק ניכר בשיקום שלך. אהוב את עצמך יותר, שבח את עצמך יותר. זה בא במקום תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת וזה מצמצם את אלה. אדם שאוהב את עצמו הוא בדיוק האדם שמאדיר את עצמתו הרגשית והרוחנית ובכך הוא גם מצמצם את אפשרויות הטראומה בעתיד, מכיוון שהוא יידע לזהות סכנות וחוסר התאמות בשלבים מאד מוקדמים. אהבה עצמית מרחיקה את האדם מהמקומות שלא נעימים לו ושמסוכנים לו. אהבה עצמית עוזרת לאדם לשים גבולות ברורים כלפי מי שעומד להזיק וכלפי מי שמטריד. זה אמנם לא תמיד מספיק ולעתים זה לא תלוי בנו, איך אחרים ינהגו בנו, אך זה יכול לסייע. מכאן עוברת הדרך לצמצום הביקורת העצמית. אדם שמנסה להגן על עצמו יתר על המידה מטראומה חוזרת מייצר לעצמו טראומה חדשה. הוא מעצים את הפחד, מצמצם את היצירתיות ואת מגוון כוחות הריפוי הטבעיים שלו. הביקורת העצמית מדברת בשפה של "הפקת לקחים" וזהירות יתר. הביקורת העצמית נוזפת באדם על כך שהוא חוזר להיות חופשי ומאושר, מכיוון שככה אולי מסוכן לו. זו התרמית של הביקורת העצמית שלא מסייעת לאדם באמת לשקם את עצמו. הטיפול יהיה אם כן בצעדים שונים ובתרגילים מתאימים לצמצום הביקורת העצמית. הצעד השלישי הוא עשייה יצירתית – רגשית. אחד המאפיינים של טראומה הוא שהאירוע לא עבר את המסלול המלא בתודעה האנושית ולא קיבל "פתרון יצירתי". אנחנו לא חייבים לשכוח את הטראומה ולא חייבים "להפוך לחזקים". מאידך, אנחנו זקוקים לחוויה מתקנת שמראה לנו שהכוחות היצירתיים שלנו קיימים ושלמים ושניתן לטפחם. ככל שאדם מבטא את הקושי שלו דרך יצירה ופחות דרך דיבור הוא מאפשר למידע "לזרום" ובמהלך היצירה האדם הופך למשפיע וליוצר המציאות בעצמו. במקום בו התרחשה טראומה קיימת חווית חוסר אונים ומכאן גם חוסר יצירתיות. ככל שאדם, במקביל לאהבה עצמית וצמצום ביקורת עצמית, מגביר את הביטוי היצירתי שלו, כך הוא מעניק לעצמו יותר ויותר אמצעים להפנים את הטראומה במקום חדש בתודעתו, כאירוע בעל זיכרון כואב אך כזה שניתן ליצור באמצעותו ושניתן לרכך את הרגשות הקשורים בו, גם במהלך של יצירה ושעשוע. העם היהודי מושפע קשות מזיכרונות טראומטיים רבים שכולם סובבים סביב חווית חוסר אונים, הן בפוגרומים, הן בהגליות והן כמובן בשואה. אנחנו מנסים לרפא את הטראומה הן על ידי קיום צבא חזק שמורכב מנערי העם (המיתוס שכולם אמורים להתגייס כי אנחנו "עם הגב אל הקיר", תמיד) ואנחנו מנסים לרפא אותה על ידי קיום ימי זיכרון שמנציחים את הכאב וכביכול גורמים לנו להישאר דרוכים. ממה ששמעתי לא מעט משפחות שכולות אינן מבקשות לעצמן את קיום ימי הזיכרון. זהו כאב פרטי, כבד מנשוא, שחוזר אל התודעה מדי יום. התחושה שכביכול בימים כאלה כל העם "שותף לאבלם" מזויפת לטעמי. מזויפת וגורמת לתחושה של "עשינו את שלנו, אנחנו בסדר עם העניין הזה". אי אפשר להיות באמת שותף לאבלו של אדם אחר. זה לא ניתן ולא מעשי. אי אפשר לגרום לכך שכל העם במהלך עמידת הדום יחשוב על המתים ויבכה את מותם. זה לא מרפא את הפצעים, זה פותח אותם שוב ושוב מחדש. האם אדם שעבר תאונת דרכים יכול להפיק תועלת מחזרה שנתית למקום בו התרחשה התאונה? האם אדם שחווה התעללות כזו או אחרת יכול לשקם את עצמו בכך שיעשה "יום זיכרון" שבו גם יבקש מאחרים להזדהות עם כאבו? מובן שלא. ההתמודדות היא יומיומית ובמקום בו כבר התרחש השיקום והחיים המשיכו הלאה יש לומר תודה כי התרחש שיקום וריפוי. הדברים שאני כותב אולי מרגיזים כמה אנשים אך הם נאמרים מתוך שגרת עבודה טיפולית יומיומית ארוכת טווח. המטרה היא ריפוי ולא שום דבר אחר. כל מטופליי סובלים בצורה כזו או אחרת מטראומות המעיקות עליהם. מתפקידי לסייע להם לחולל במצב הזה שינוי וכמה שיותר מהר. כל סוג של התמכרות, כל סוג של קיבעון שמעצים רגשי אשם, כל אלה אינם מסייעים בתהליך אלא מעכבים אותו. כל עוד אנו, כעם, מקיימים את ימי הזיכרון, במתכונתם האבלה הנוכחית, אנחנו משמרים את החוויה הקורבנית שלנו, את הפחדים ואת חוסר התקווה. כל עוד איננו משלבים בהם, באותם ימי זיכרון, גם את חגיגת החיים והודיה על מה שיש, אנחנו מקדשים את המוות ואת המלחמה שהביאה אותו. אנחנו ממשיכים להיות קטנים אל מול הצוררים שלנו וממשיכים להתגונן מולם. אנחנו לא באמת מרפאים את הפצעים. רק אהבה מרפאה פצעים. פחד לא מרפא כלום. מועקה לא מרפאה כלום. אין שום תועלת ביצירת ימי מועקה שרבים צובאים לפניהם על ספריות הוידאו כדי לא להיקלע ליממה מכבידה וקשה כל כך. אין שום תועלת במצב שבו אנחנו מרגישים רע. זה לא עוזר. זה מזיק ויוצר אשליית חיבור קיבוצית סביב כאב. זו אשליה ותו לא. ניתן לשקם טראומות, הן ברמת היחיד והן ברמת הקבוצה. המניע העיקרי אמור להיות ריפוי והגעה למצב של חיוך ואופטימיות. זה אפשרי ולתורה הפסיכו קריאטיבית כלים לשם כך. כאשר המניע הוא יותר קשור להתמכרות ולשימור המצב קשה להציע עזרה וקשה להיכנס לתהליך גמילה שמוליך באמת לשינוי.